קדיש ועושה שלום - דרשה ליום הכיפורים
 
ציינתי בדברי בערב ראש השנה שהשנה ניתנה לי הזדמנות מיוחדת כשבמשך מספר חודשים באביב לפני תפילת קבלת שבת העברתי שיעורים מאוד קצרים בני רבע שעה סביב נושא התפילה.  זו הייתה הזדמנות אדירה בשבילי לגבש את תורת התפילה שלי. בחלק מהשיעורים דברתי על תפילה בכלל ובחלק מהם דברתי על תפילות ספציפיות. מאז שנת 1977 אני מלמד תפילה במסגרות שונות.
 
והנה לפני זמן קצר זכתה תפילה יהודית לחשיפה תקשורתית בלתי רגילה כאשר פרופ' צביה ולדן, בתו של שמעון פרס, "העיזה" לשאת את תפילת הקדיש בקול ברור וצלול ועוד על כך שהיא "העיזה" להוסיף שלוש מילים קצרות לפיסקה האחרונה- "ועל כל בני אדם".
 
האמת היא שהתכוונתי לדרוש על דברים אחרים הערב אבל  בזכות צביה וולדמן ושמעון פרס איני יכול להתאפק וברצוני להתייחס לתפילת הקדיש ובמיוחד למילים "עושה שלום במרומיו..."
 
כפי שרובכם יודעים כאשר אני מלמד תפילה אני מדגיש את חשיבותם של המרכיבים בתפילה שאינם המילים – הדומיה, הנשימה והניגון. ברור לכל מי שמגיע להתפלל אצלנו שאנו מעשירים את תפילתנו עם דגש על המרכיבים בתפילה שאינם מילים. ובכל זאת רוב התפילה שלנו כוללת אמירת מילים. כאשר אני מלמד תפילה רוב הלימוד מתמקד במשמעות המלים של התפילה.
 
המילים של התפילה הן בעלות משמעות אדירה. בשולחן ערוך בהלכות תפילה מנסה הרב יוסף קארו להגדיר מה היא כוונה שבתפילה. והוא  קובע שהמרכיב הבסיסי בתפילה הוא "שיכוון פירוש המילים שמוציא בשפתיו". (אורח חיים תפילה צ"ח). וזה לא כל כך פשוט. אני מכיר לא מעט אנשים שהיו פעילים בקהילות בחו"ל והתפללו באופן קבוע. לאחר שעלו ארצה ולמדו עברית  הם מצאו שקשה להם להתפלל כי עכשיו הם מבינים את תוכן התפילות וקשה להם איתו.
 
יש דגמים אחרים לתפילה. אני זוכר ביקור בהודו שהוביל אותי למקדש מאוד מפואר עם כוהן דת הינדואיסטי שהנחה את התפילה עם קריאה ושירה נרגשת. נגשתי אליו אחרי הטקס ובקשתי ממנו להסביר לי קצת  ממה שאמר. הוא אמר לי שמשמעות המילים העתיקות אינה חשובה– מה שחשוב זה הצליל והוויברציה של כל מילה ומילה – שם נמצא כוחן.
 
רבים מאתנו מתעלמים ממשמעותן של המילים ומתמקדים במנגינה ואיני בטוח שזה כל כך שונה מכוהן הדת בהודו. אני מאמין שיש כוח בניגונים עתיקים וחדשים. אבל ההלכה קובעת שהמרכיב הבסיסי בכוונה הוא הבנת הנקרא.
 
ולענייננו –תפילת הקדיש
ההיסטוריה  של הקדיש מאוד מעורפלת. יש רמזים במקרא ובספרות חז"ל ובמקורות אחרים לתפילות דומות לקדיש – אבל תפילת הקדיש שאנו מכירים היום היא תפילה מאוחרת יחסית. לפי רוב החוקרים היא נכנסה לסידור התפילה במאה השישית.
עם הצליינים במאה השלש-עשרה וההרס והחורבן שהם הביאו לקהילות יהודיות היא הפכה לתפילה המזוהה עם אובדן ומוות למרות שאין בה אף אזכור למוות, לאובדן או לאבלות.
 
הקדיש היא תפילה מסובכת באופן ספרותי. היא כתובה בעברית ובארמית.  היא קופצת מהווה לעבר ולעתיד. היא בעיקר תפילת שבח שמתארת את גדולתו של הקדוש ברוך הוא ואנו אמורים להתפלל אותה רק במניין – היא אינה תפילת יחיד.
 
בחוגים ליטורגיים היא ידועה בשם הלטיני  doxology מלשון dice שזה עשר כי ישנן עשר מילים בעברית המתארות ומשבחות את אלוהים – שתי המילים הראשונות הן יתגדל ויתקדש ובהמשך אומרים - יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא - שמונה פלוס שתים ויש לנו עשר מילים-  עשר הוא מספר משמעותי ביהדות – עשרת הדברות, עשרת ימי תשובה...
 
לפי רוב החוקרים תפילת  הקדיש נולדה בבבל בתקופה שלאחר חורבן בית שני. לכן הרבה מהתפילה היא בלשון הארמית שהייתה שפת העם. העם היה נתון במשבר בגלל חורבן הבית והגולה מארץ ישראל וחכמנו רצו לנחם אותנו. הם ארגנו לימוד תורה בציבור. בסוף כל מפגש התפללו את תפילת הקדיש או את חלקה כדברי נחמה ותקווה להחזרת מלכות ה'. כך נעלו את המפגש. התפלה הייתה בעיקר בארמית כדי שאפילו פשוטי-עם יבינו אותה.
ועם הזמן...אחרי פטירתו של מנהיג או תלמיד חכם היו מלמדים תורה לזכרו כדי לנחם והיו מבקשים מהבן הבכור לסיים את הלימוד באמירת קדיש. וכך הקדיש התחבר לאבל. עם הזמן נוצר הנוהג להגיד אותו עם פטירתו של כל אחד.
 
הקדיש מופיע מספר פעמים בתפילה ולא תמיד כקדיש אבלים. יש נוסחאות שונות כמו החצי קדיש, קדיש דרבנן, קדיש תתקבל ועוד.
 
רמזים למה שאנו מכירים כקדיש נמצאים כבר במקרא... וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ויקרא כ"ב.ל"ב). הנביא יחזקאל מספר לנו שאלוהים אמר - וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹים רַבּים וְיָדְעוּ כִּֽי־אֲנִי ה' : (ל"ח.כ"ג)
 
למילים - יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיה גם יש מקורות מקראים.
בספר תהילים כתוב יְהִי שֵׁם  ה' מְבֹרָךְ מֵֽעַתָּה וְעַד־עוֹלָֽם:(תהלים קי"ג.ב')
 
ובספר דניאל כתוב בארמית - עָנֵה דָֽנִיֵּאל וְאָמַר לֶהֱוֵא שְׁמֵהּ דִּֽי־אֱלָהָא מְבָרַךְ מִן־עָלְמָא וְעַד־עָלְמָא (דניאל ב'.כ') יהי שמו של אלוהים מבורך מעולם ועד עולם.
ישנו סיפור במסכת ברכות – המספר על רבי יוסי שהיה מתלמידיו של רבי עקיבא וחי אחרי חורבן בית שני
תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי:... בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך... (דף ג עמוד א)
 
מכאן אנו רואים שיש מסורת עתיקה של אמירת השורה הזאת כתפילה. עד היום הזה אנו נוהגים להגיד מילים אלו בארמית כקהילה כחלק מרכזי של הקדיש.
 
מקור עתיק נוסף המהדהד עם הקדיש הוא התפילה מהברית החדשה שידועה כ"תפילת האדון" או "אבינו שבשמים" או בכינויה בלטינית Pater Noster- תפילה מאוד מעניינת שאינה מזכירה את ישוע ובכל זאת היא נחשבת כתפילה הנוצרית ביותר שיש. בניגוד לתפילת הקדיש ישוע מצווה להתפלל את התפילה כתפילת יחיד. וברור שתפילתו מושפעת מהמקרא-
הקשיבו לפתיחה של התפילה ושימו לב עד כמה היא דומה לקדיש -אבינו שבשמים, יתקדש שמך, תבוא מלכותך ייעשה רצונך בארץ כמו במרומים...ותפילת הקדיש – יתגדל ויתקדש שמך הגדול, בעולם שבראת לפי רצונך וימליך  מלכותך...
חוקרי הדת מניחים שהקדיש ותפילת האדון באות מאותו המקור.
 
הקטע הידוע ביותר בקדיש הוא הפסקה האחרונה שכולה בעברית – בנוסח המסורתי - עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוא יעשה שָׁלוֹם עלינו ועל כל יִשְׂרָאֵל ואמרו אמן.
זה נשמע כמו פסוק מהמקרא אבל רק שלוש המילים הראשונות באות מהמקרא מספר איוב - הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו: (איוב כ"ה.ב')  פשוטו של פסוק זה אינו ברור – כמו שאבן עזרא אומר בפירוש שלו : ואלה הדברים צריכין פירוש.
 
יש הסבר לפסוק במדרש - עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו אמר רבי לוי: מיכאל כולו שלג וגבריאל כולו אש והם עומדין זה אצל זה ואינם מזיקים זה את זה. (דברים רבה ה'. י"ב )
 
מדרש זה מעיד שחז"ל הבינו שהקונפליקט הוא חלק מהמהות הקיומית. אלוהים בנה את העולם ויש בו מרכיבים מנוגדים-  חלק הם Built in. אבל למרות המצב הקיומי אלוהים גם ברא את העולם כך שהאלמנטים בו יחיו ביחד בשלום.
 
בעולם הליברלי היהודי בעשרות השנים האחרונות הייתה אי-נוחות מסוימת עם האמירה הלאומית הזאת של עשה שלום בנוסח המסורתי. אני זוכר מבוכה בשנות השישים כאשר ביקשו מהיהודים לשיר שיר של שלום (והשירה הייתה מרכזית בחיים הפוליטיים והתרבותיים של שנות השישים) היינו נבוכים שהתפילה לשלום שלנו לא הייתה מספיק אוניברסאלית. היו שתי אופציות נפוצות להשלים את החסר – "על כל יושבי תבל" ו"על כל בני אדם".
למרות שכתוב "על כל יושבי תבל" בסידור של כל הנשמה – אין אנו עקביים. יש אלה שמשתמשים בנוסח אחד ואלה שמעדיפים את הנוסח השני.
סביב "צוק איתן" בקיץ 2014 אחד ממייסדי הקהילה דחף ל"על כל בני אדם" כי הוא הרגיש ש"על כל יושבי תבל" הוא נדיב מידי כללי מידי וישנם אנשים בעולם שהוא אינו מאחל להם שלום. אני מקווה שאני מציג את דעתו כראוי. הוא מפרש את "על כל בני אדם" במובן של "כל אלה שמתנהגים כבני אדם". הוויכוח בקהילה אפילו הגיע לניו יורק טיימס באותו קיץ.
 
והנה תוך שניות אחדות צביה וולדן, בתו של שמעון פרס נעלה את הוויכוח. אחרי עשרות שנים של למידת תפילה ודרשות על תפילה – צביה הצליחה להעלות את הנושא על סדר יום הישראלי והיהודי תוך שניות ספרות.
 
הקדיש לזכר פרס החזיר אותי יותר מעשרים שנה אחורה להלווייתו של יצחק רבין ז"ל. בלוויה של רבין אמירת תפילת הקדיש משכה תשומת לב כאשר יובל רבין התקשה לקרוא את הקדיש מאחר והמילים בארמית היו כל כך זרות לו. זה היה רגע מכונן קשה שהעיד על פשיטת רגל של החילוניות הישראלית והניתוק שלה מין היהדות. זו גם הייתה תעודת עניות לאורתודוקסיה הישראלית  שהצליחה להרחיק את הצבור הישראלי מהטקסט הקאנוני הזה.
 
אני רוצה להאמין שההבדל בין הקדיש בשתי הלוויות מעיד על ההצלחה של היהדות הרפורמית בעשרות השנים האחרונות. צביה היא אישה ישראלית מלאת עוצמה, שמשתייכת לקהילה הרפורמית בית דניאל בתל אביב כבר למעלה מארבעים שנה (ומגיעה מידי פעם להתפלל אצלנו). היא אמרה את הקדיש והוסיפה את התוספת שלנו.
זה טבעי שבשלב הזה בחיים שלי אני שואל את עצמי במה הצלחתי ובמה כשלתי. ואני מודה ומתוודה שיש לי רגעים שאני מודע לכישלונות שלי והם רבים. לפעמים אני לא מבין את האדישות והעוינות של הציבור הרחב כלפי מה שאנחנו מציעים.
 
זה גם קשור לתחושת השיתוק בתהליך השלום שהאמנתי בו. אני עליתי ארצה  כי אני מאמין שהשלום ינצח. איני מסוגל להאמין שהעם יהודי חזר לארצו ושזכינו בריבונות אחרי אלפיים שנות גלות רק כדי שנשלוט על עם אחר ושנהיה לכודים במאבק אלים איתם לנצח. אני מאמין שאלוהים קרא לעם היהודי ולעם הפלסטיני כדי שנדגים ששני עמים ושלש דתות מסוגלים למצוא פתרון יצירתי ולהתחלק בארץ הקודש.
 
אני חש שהאבל סביב פטירתו של שמעון פרס הוא לא רק על פטירתו של בן אדם אחד, אפילו שהוא אחד מאבות האומה וממייסדי המדינה, אלא גם אבל על שאנו קוברים את  התקווה לשלום. הייאוש גדול כאשר מסתכלים בפנים של המנהיגים שלנו ושל העם הפלסטיני שהיו בלוויה – אנשים שביכולתם להוביל את שני העמים לשלום אבל אין להם את האומץ או הרצון.
 
ברגע שציקי וולדן פתחה את פיה ואמרה קדיש והוסיפה את המילים "על כל בני אדם" – בשבילי ברגע זה התקווה פרצה מתוך הייאוש.  המורשת שאני בוחר לרשת ולהוריש הלאה משמעון פרס היא שחייבים להיות נועזים למען השלום. מתנגדי השלום בונים על כך שנתייאש. אסור לנו לתת להם לנצח. מנהיגות אמיתית מביאה איתה תקווה ולא ייאוש.
 
לפי פשוטו של מקרא בספר דברים אלוהים צווה את משה "עשה מלחמה  עם סיחון" (ב'.כ"ד) זאת אומרת להלחם בעם האמורי. אבל בהמשך כתוב (ב'.כ"ו) שמשה שולח שליחים להציע לסיחון שלום למרות הציווי האלוהי. לפי המדרש (מדרש במדבר רבה י"ט) אלוהים אינו כועס אלא הוא מביע סיפוק ואומר – משה! אתה צודק, מן הראוי להציע שלום לפני שיוצאים למלחמה ואני עכשיו קובע הלכה חדשה שלמדתי ממך - ככתוב בספר דברים (כ'.י')  כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם .
 
כמובן מבחינה תיאולוגית זה מגוחך. איך האלוהים הכול יכול והכול יודע אמור ללמוד משהו מבני אדם ? אבל זה מה שחז"ל מלמדים אותנו, שהיכולת להשתנות וללמוד זה מרכיב אלוהי, לכן אנו מסוגלים לחזור בתשובה. אלוהים הוא דינמי, מתפתח ולכן אנו שנבראים בצלמו מסוגלים לשנות, להתפתח ולגדול. אסור להתייאש.
יום יבוא והמסרים שאנו מלמדים ייקלטו והערכים שבהם אנו דוגלים יתקבלו. המאבקים האלה הם לטווח הארוך ועלינו להמשיך להאמין ולפעול למען בניית חברה צודקת ושוויונית המחויבת לשלום עם שכננו. זה הייעוד שלנו.          
שנה טובה וגמר חתימה טובה


התוכניות בקהילת כל הנשמה מתקיימות בתמיכת:
בניית אתרים ITdesigns  |  עיצוב busybee design
קהילת כל הנשמה, רחוב אשר 1, בקעה ירושלים 9347001, טלפון: 02-6724878 פקס: 026716537
דוא"ל: kolhaneshama@kkh.org.il