דרשה לשבת הגדול – הרבה יעל קריא

כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצריים: הזמן "לא יום ולא לילה", מצב התודעה: בין עבדים לבין בני חורין, מיקום גיאוגרפי בין ישוב לישוב, בין מצרים לארץ המובטחת סיפור יציאת מצריים רצוף מצבים לימינליים של "לא כאן אך עדיין לא שם" , מזמין אותנו לחוות את הסכנה ואת ההבטחה הגלומים במצבים המיוחדים הללו, לנשום עמוק (כמו שלימד אותנו לוי) ולהעז להיות במקום הלא פשוט הנקרא: מעבר.
על מנת "לעשות סדר", אני זקוקה להיות במצב של חוסר סדר, שבו הצבעים מתערבבים ויוצרים גוונים חדשים, צירי המחשבה נעים לכיוונים שונים דלת נפתחת, דלת נסגרת, בארון הרגשות ניתן למצוא לפעמים שמלה אביבית לצד מעיל חורף כבד וצמרירי, כפכפים לים לצד מגפיים לצלוח את השלוליות. הכול כרוכים זה בזה כאותו "כריך" של הלל ואני, שלא מזמן הגעתי ל"גיל הבינה" לוקחת נשימה עמוקה ומחכה שהכול יחזור למקומו וחוזר חלילה.
בכל חג נעים מסביבנו חישוקים, חגים זה סביב זה בכיוונים שונים, מסתחררים בריקוד אל מול עינינו, כמו רקדנים סופים, עד יגיעו למרכז, עד יתלכדו לאחד מכוח הסחרור, עד יצטלל המבט בשנית להפרידם. חישוק הזמן נע בקצב קבוע, אולם תעתוע חולף גורם לי לחשוב שהוא מאיץ או מאט לסירוגין, חישוק ההיסטוריה משנה את צורתו לנגד עיני, מכל זווית ראיה הוא נראה אחרת, מתעקם ומתיישר וחוזר לצורתו וחוזר חלילה. חישוק הקהילה עשיר וצבעוני קולות רבים מלווים את ריקודו, חישוק הטבע מחליף ריחות וטמפרטורה ולפעמים נדמה לי שאני רואה בתוכו תנועת כנף או גחון, רבים הם החישוקים, ריקודם אינו לינארי, אני בתוכם והם בתוכי.
לאורך ההיסטוריה ניסו רבותינו לעשות סדר בלוח השנה ולקבוע בו סימנים ניסן, לכאורה מתויג היטב, הוראות הבימוי ברורות: חישוק הטבע יפרוץ במחולות האביב, חישוק ההיסטוריה יספר ביציאת מצריים, הציר המשפחתי יסתנכרן לכלל ארוחה משותפת בבית ה... החישוק הקהילתי יעצור על "קימחא דפיסחא"...
אולם אין חודש מבולגן כניסן, אם הייתי צריכה לבחור דמות שמסמלת אותו יותר מכל הייתי בוחרת במפוזר מכפר אזר או בחתול תעלול של דוקטור סוס. החודש הראשון בשנה הופך להיות החודש השביעי, בתחילת השבוע ירד גשם זלעפות, לקראת סוף השבוע חמסין, רק סיימת לנקות את הבית ורוח חזקה כבר מחזירה את האבק אל המקומות המוכרים, החיטה כבר מצהיבה, אך אין זה זמן קציר וחסידות מבולבלות מטופפות על רגליהם הארוכות, נבוכות, האם הגיע הזמן לחזור הביתה?
סדר הפרשות מופסק כדי לספר ביציאת מצריים, כל ה"סדר" הוא בעצם "מה נשתנה", ב"שיר השירים" הספר שנבחר ללוות את מסענו ממצרים לארץ המובטחת מתוארת מערכת יחסים סוערת, שלא נאמר "בלתי יציבה",  דודה רותי רוצה לשבת ליד דודה אסתר השנה שבכלל רוצה לעשות סדר בקיבוץ ולא עם כל המשפחה, וואו! איזה באלגן!
בספרו "כימים אחדים" מתאר מאיר שלו כיצד לימדה אותו אמו לקרוא שעון בפעם הראשונה: בן שש הייתי וביקשתי ממנה שתקנה לי שעון. [...]  "אתה לא צריך שעון, זיידה. תראה כמה שעונים יש בעולם." היא הראתה לי את צִלוֹ של האקליפטוס, שבגודלו, בכיוונו ובצינתו אמר תשע בבוקר, את העלעלים האדומים של הרימון, שאמרו אמצע מַרס, את השן שהתנדנדה בפי ואמרה שש שנים, ואת הקמטים הקטנים שבזוויות עיניה, שריצדו ואמרו ארבעים.
"אתה רואה, זיידה, ככה אתה בתוך הזמן. אם יקנו לך שעון, אתה תהיה רק על-ידו[1]."
את סיפור יציאת מצריים אנו מתחילות ומתחילים במילים: "הנני מוכנה ומזומנת" המילים מזמינות אותנו להתכוון, להסתנכרן, להיות בתוך הזמן ולא על ידו. זה הוא זמן לא פשוט הנחשים מתעוררים משנת החורף, רוחות החמסין מאיימות לשרוף את התבואה היבשה, הגשם הפתאומי מאיים לגרום לתבואה להרקיב לפני שתספיק להבשיל. אל תוך אי הסדר וחוסר הידיעה נכנס הציווי לספור את ספירת העומר, כמו בקשתם של הורים מילדם, לספור כדי לאפשר לפחד לסגת, לחרדה להשתחרר, לרגש לחזור למקומו הנכון.
חודש ניסן מביא עמו ריחות חזקים של פריחה, מזמין אותנו שוב לקחת "נשימה עמוקה" להתבונן סביב ולזכור שלא יצאנו לבד ממצרים, שיש בתוכנו כוחות חזקים, יצירתיים ומופלאים שביחד נוכל לזמן את העדינות, הרגישות, הסבלנות והעוצמה להפוך את רגע המעבר לרגע של צמיחה.
 


[1]מאיר שלו, מתוך: כימים אחדים (עמ' 98-97)


התוכניות בקהילת כל הנשמה מתקיימות בתמיכת:
בניית אתרים ITdesigns  |  עיצוב busybee design
קהילת כל הנשמה, רחוב אשר 1, בקעה ירושלים 9347001, טלפון: 02-6724878 פקס: 026716537
דוא"ל: kolhaneshama@kkh.org.il