פרשת ויקהל פקודי – מחיר הקדושה
 נועה גיבסון

פרשת ויקהל-פקודי, היא הפרשה אחרונה בספר שמות והיא נקודת מעבר משמעותית. היא מוציאה אותנו מספר שמות ומכניסה אותנו לספר ויקרא. יש כאן מעבר מרצף של אירועים, סיפורים והתרחשויות, לרצף של חוקים ומשפטים. היא מוציאה אותנו מתוך ספר שעוסק בעם, באנשים, בשמות, לספר שעוסק בחוקים, במשפט, בדברים שניתן לקרוא ולהקריא.
אחד העיסוקים המרכזיים בפרשה זו, עיסוק שהתחיל כבר בפרשות הקודמות, הוא תרומת בני ישראל לטובת בניית המשכן. אחד הדברים שבלטו בעיני, שוב כבר לאורך שלוש פרשות, הוא הפירוט האדיר לגבי מראה המשכן ובנייתו. למה צריך כל-כך הרבה פירוט לגבי המשכן? נכון, כאשר מתכננים מבנה כלשהו חשוב לתכנן אותו לפרטי פרטים, ואין לי ספק שתכניותיהם של ארכיטקטים לא נופלות מהתיאורים המצויים בפרשות שלנו כאן. אך יש הבדל. המשכן הוא הרי מבנה ארעי וברור שכאשר בני ישראל יגיעו לישראל כבר לא יהיה את אותו אוהל מועד, אלא ייבנו מקדש קבע לאלוהים. אם כן, למה להשקיע כל כך הרבה במשהו שהוא זמני?
האם כל ההשקעה הזאת נחוצה מכיוון שמדובר במבנה קדוש? האם יש סטנדרטים אחרים של פאר לקדושה? לדוגמא, המשכן צריך להיות כל כך מושלם שלא מספיקים אנשים שמוכשרים באופן טבעי, אלא צריך אנשים שאלוהים ייתן בהם חכמת מלאכה. זו שלמות שאמורה להיות מעבר לשלמות אנושית, שלמות אלוהית. אפילו האפוד של הכוהנים הוא אפוד מפואר עם פעמונים ורימונים ואבנים יפות. לא מספיק שהמבנה יהיה מפואר, גם  האנשים שעוסקים בקודש צריכים להיות מפוארים.
זה עומד בניגוד מוחלט לצורה שבה אני מדמיינת קדושה. את משה הקדוש לדוגמא, שתואר בתור משה העניו והצנוע, תמיד דמיינתי לבוש בגלימה מרוטה ובלויה אחרי כל כך הרבה שנים במדבר, עם זוג סנדלים פשוט. ממתי הקדוש חייב להיות מפואר? האם זה לא בדיוק ההפך? אני תמיד חשבתי שהקודש נמצא דווקא בדברים הקטנים - בסנה הבוער, בהשלת הנעליים מעל הרגליים ובעמידה הפשוטה, היחפה, העירומה, אל מול הקדוש. לא בכל במלוא הדרנו, אלא באפסיות צניעותנו. בהתנתקות מהגשמי והמוחשי ובנגיעה בטהור, במופשט. זו הקדושה.
כל השאלות האלו בנוגע לאופן בו מתבטאת הקדושה בפרשה גרמו לי להסתכל על כל הסיפור הזה מנקודת מבט קצת שונה, ולשאול שאלה אחת: מהו מחיר הקדושה? האם זהו מחיר שאנו מוכנים או רוצים לשלם? משהו בהתנהלות של אלוהים סביב הנושא הזה גרם לי לאי נוחות. נורה אדומה ראשונה נדלקה לי כאשר נכתב: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַיהוָה; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת" (שמות ל"ה, ב). רגע, מה?! אם אדם לא רוצה לנוח מרצונו החופשי אז צריך להרוג אותו, על מנת להגן על הקדושה? האם מוות הוא מחיר ראוי עבור קדושה?
נורה אדומה שנייה נדלקה לי כאשר קראתי את הפסוק: "...כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה" (שמות ל"ה, ה), ומאוחר יותר את הפסוק "וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ" (שמות ל"ה, כ"א). זה לא הסתדר לי עם מה שקראנו בפרשות הקודמות. בפרשת כי תישא המילים "תרומה" ו"כופר" מתחלפות, ויש חובה לתת "תרומה". הכסף שבני ישראל נותנים הוא כביכול לכפר על נפשותיהם, אבל הוא הולך כולו לטובת אוהל מועד. מה פתאום התרומה עכשיו תלויה בנדיבות ליבם של בני ישראל?
ואז חזרתי וקראתי שוב את הפסוק: "וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה" (שמות ל"ה, י). למה הכוונה "חכם לב"?האם זה איום, כמו שאנחנו מכירים מהתנהגות של מאפיונרים בסרטים? "If you’re smart you’ll stay out of it / pay what you owe / hold your tongue". כל ההתייחסויות הקודמות לנדיבות ליבם של בני ישראל התחילו להרגיש לי כמו כיסוי למשהו רע. כמו השקרים שאומרים כשבאים לביקורת מתוכננת מראש ואז טוענים שכולם עושים את המבוקש כי "זה טוב להם", כי "הם רוצים". יש ייפוי של המצב. זה בלט עוד יותר כאשר שוב, בפסוק כ"ט, כתוב "כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה...". כמעט כאילו מדגישים את זה, אך לרגע לא שכחו להגניב את המסר הקטן שמדובר פה בציווי, לא ברצון, ושאף אחד לא יתבלבל.  
כל בני ישראל נרתמים למשימה, ובשלב מסוים מודיעים שהמלאכה הספיקה ואפשר להפסיק ליצור דברים לאוהל מועד. איך קרה שיש כל כך הרבה שצריך להפסיק את ייצור המלאכות עבור המשכן המפואר הזה? ניסיתי לחשוב, אם אני הייתי שם, איך אני הייתי מרגישה? האם הייתי רוצה לתרום למשכן? (לא שיש לי יכולות שקשורות במלאכה, אבל נניח והיו לי) אם כן, מאיפה היה מגיע הרצון? האם הוא היה קשור ברגשות האשמה בעקבות חטא העגל? ואולי בכלל מפחד, בעקבות הטבח המזעזע שחוללו בני לוי בשאר העם? ומה אם בכלל הייתי מהאנשים שלא השתתפו בחטא העגל? יש כאלו? אם כן, מה היה דינם? הטבח שחוללו בני לוי היה עונש קולקטיבי – דין אחד לכולם. שלושת אלפים איש נרצחו בבת אחת. זה אומר שהיו הרבה מאוד אבלים בזמן שהפרשה שלנו, ויקהל-פקודי, מתרחשת. כיצד מגיבים לציווי ממשה, אשר פרשה אחת קודם לכן ציווה על בני לוי להרוג "אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ" (שמות ל"ב, כ"ז)? זה קצת מרגיש לי כמו בסרטים, כשמישהו שמנסה למרוד בשובה שלו, נענש על כך, ופתאום נהיה צייתן מאין כמותו. ואולי זו באמת פשוט אמונה תמימה, ואני פשוט אוהבת תיאוריות מוגזמות, אבל בכל זאת משהו בכל הסיפור הזה לא נראה לי.
בסוף פרשת פקודי, ממש בפסוקים האחרונים, אחרי שהמשכן גמור, יש פתאום אמירה חדשה. כאשר ענן אלוהים בתוך המשכן, לא זזים לשום מקום. כלומר, מתי הולכים? כשמתחשק לאלוהים. האם הוא נותן הסבר? לא. נדמה הרי שאלוהים לא צריך לנוח, אז מה ההסבר לזמני המנוחה וההליכה? כי ככה אלוהים רוצה. זה הזכיר לי את המדרש מתוך התלמוד הבבלי במסכת מנחות, כט ע"ב, בו משה שואל את אלוהים שאלות ומנסה להבין דברים שאינם ברורים לו, ואלוהים מגיב לו במילים " שתוק, כך עלה במחשבה לפני". לא משנה כמה משהו לא רציונאלי, אם אלוהים אמר זה הדין.
אך האם משהו, מושלם ומפואר ככל שהוא יהיה, יכול להיות קדוש כשהוא נעשה בצורה שלילית, שפוגעת באנשים אחרים? במלאכים ג', לדוגמא, יוכי ברנדס מתארת מצב בו המיסים שגובה המלך שלמה בעבור המקדש והארמון, גרמו לעם לגווע ברעב (ולבסוף למרוד). האם זה מצב תקין? האם ככה אמורה להתנהל קדושה? בסחיטה ואיומים?
כמובן שכאשר מדובר באלוהים, חלים חוקים אחרים. אני לא מתכוונת שצריך לקבל הכל בלי לחשוב. בכל זאת, גדלתי בתנועה הרפורמית וחונכתי לאור "נשמע ונעשה". להבין, לחשוב, ואז לפעול, מתוך הבנה. אני לא יודעת כמה ניתן להתווכח עם אלוהים, אבל זה גם לא מה שאני לוקחת מהפרשה הזאת. העיקר הוא לא היעד, הוא הדרך אליו. קדושה לא מושגת באמצעות סחיטה ואיומים. פאר לא מושג באמצעות ניצול וכוח. היהלומים הכי יפים בעולם, אם הם יהלומי דם, הם מוכתמים, ולעולם לא יזכו להיראות באותו היופי שיכלו אילו היו נקיים מדם. מבני פאר ענקיים מוכתמים בסבלם של אלו שהוכרחו לבנות אותם בתנאי עבדות.
זה לא פשוט, אבל נראה לי שאפשר להשיג או למצוא או ליצור קדושה בעולם. רק חשוב לזכור שהקדושה היא לא דבר נקודתי, אלא היא אופפת את כל מה שמוביל אליה, כל מה שסובב אותה. אם דברים אלה מוכתמים, הקדוּשה עצמה תפסיק להיות קדוֹשה. וכדי לענות על השאלה המרכזית ששאלתי, אומר: לקדושה אין מחיר, והיא עצמה אמורה להיות הגמול. קדוּשה שגובה מחיר, אינה קדוֹשה.

שבת שלום. 

 
 
 
 
 


ארכיון

דרושים אורחים
הרב לוי ויימן קלמן
24/03/2017
ערכים מתנגשים
הרב לוי ויימן קלמן
17/03/2017
ביקור בחברון
הרב לוי ויימן קלמן
10/03/2017
נזירים והומור ביהדות
הרב לוי ויימן קלמן
03/03/2017
פרשת אלאור אזריה - שני מושגים הלכתיים שיכולים לעזור להבנתה
הרב לוי ויימן קלמן
25/02/2017
<< < 1  2  3  4  5  6  7  8  9  10  11  12  13  14  15  16  17  18  19  20  21  22  23  24  25 > >>

התוכניות בקהילת כל הנשמה מתקיימות בתמיכת:
בניית אתרים ITdesigns  |  עיצוב busybee design
קהילת כל הנשמה, רחוב אשר 1, בקעה ירושלים 9347001, טלפון: 02-6724878 פקס: 026716537
דוא"ל: kolhaneshama@kkh.org.il