דרשה לראש השנה תש"פ – דר' שרה ברנשטיין

English follows Hebrew

הערב, אחרי התפילה, כשנשב לשולחן החג, הרבה מאתנו נקיים ריטואל עתיק שקשור לראש השנה. נהוג להביע את התקווה שנהיה לראש ולא לזנב. הרב עודד התייחס לברכה זו בדרשה שלו לפרשת כי תבוא לפני כשבוע ימים, והוא העיר כי לפעמים טוב להיות לזנב, ולא לראש - לצאת עם היד על התחתונה ולא על העליונה, להפסיד ולא לנצח. חלק מהלקחים החשובים של החיים נובעים מהפסד ולא מניצחון . פעם אחר פעם אנו מצֻווים לזכור שהיינו עבדים במצרים, על מנת שנגלה חמלה לעניים, לנזקקים, לאלה אשר גורלם לא שפר עליהם. אפילו לוח השנה שלנו, הרגע הזה בסוף שנה אחת ובתחילת שנה חדשה, משמש תזכורת לכך שכשאנחנו בראש, אנחנו אף פעם לא רחוקים מהזנב.

הדרשה של עודד הזכירה לי משהו שלמדתי מכתביה של קרול גיליגאן, פסיכולוגית פמיניסטית ידועה. גיליגאן חקרה את ההתפתחות המוסרית של ילדים, והציעה כמה הבדלים מגדריים בדרכים בהן אנו מלמדים בנים ובנות לראות את העולם (בלי כוונה, כמובן). בנים, היא מציעה, לומדים לראות בעולם היררכיה - והמטרה היא להגיע לראש - לראש ולא לזנב. לעומת זאת, בנות לומדות לראות את העולם כרשת, ומטרתן להגיע למרכז. לוח השנה שלנו, מזכיר לנו שראש השנה, ראש ולא זנב השנה, הוא גם לב השנה, הרי חודש תשרי הוא גם החודש השביעי וזה אומר שראש השנה הוא גם בדיוק מרכז השנה, לב השנה. הנה לא רק היררכיה, אלא גם רשת. כידוע, המסורות וההלכה שלנו הועברו לנו ברוב המקרים על ידי גברים. אני תוהה איזו ברכות היינו מברכים ליד שולחן ראש השנה אילו נכתבו על ידי נשים?

במובנים רבים ניתן לתאר את הקהילה שלנו כרשת - רשת של חיבורים, של מחויבויות, של פעילויות, של ערכים, של תפילות. כשקיבלתי על עצמי את תפקיד יו"ר הקהילה בקיץ שעבר, החלטתי נבעה מכך שהרגשתי שהקהילה ממלאת תפקיד כה מרכזי בהיבטים כה רבים של חיינו. הייתה לי תחושה שבתוך התהליך המורכב הזה של מעבר במנהיגות רוחנית, הקהילה יצאה מאיזון, ושעלינו למרכז את עצמנו מחדש – to re-center ourselves , לפני שנחשוב על חיפוש רב חדש. בזמנו לא חשבתי על הפיוט המפורסם שאנחנו שרים בתפילת כל נדרי -

כי הנה כחומר ביד היוצר - ברצותו מרחיב וברצותו מקצר - כן אנחנו בידך....

We are but clay in the potter’s hands

בשנים האחרונות פיתחתי תשוקה לקרמיקה.

עכשיו רגע של עברית לפני שנמשיך – למקרה שיש אנשים בקהל שלא מומחים במילים של קרמיקה:

אובניים = wheel

קדר = potter, ceramicist

למרכז – to center something on the wheel

חימר - clay

חזרה לדרשה:

כפי שהקדרים בינינו יודעים, לפני שמתחילים ליצור משהו על האובניים, חובה למרכז את החימר. ברגע שהחימר ממורכז – אין גבול לאפשרויות של יצירה. זה הדימוי שעולה על דעתי כשאני עורכת חשבון נפש על השנה שעברנו ביחד כקהילה - השתדלנו למרכז את עצמנו על האובניים.

הפיוט "כי הנה כחומר ביד היוצר" מבוסס על כמה פסוקים בספר ירמיהו: : ג וָאֵרֵד, בֵּית הַיּוֹצֵר; והנהו (וְהִנֵּה-הוּא) עֹשֶׂה מְלָאכָה, עַל-הָאָבְנָיִם. ד וְנִשְׁחַת הַכְּלִי, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר - בְּיַד הַיּוֹצֵר; וְשָׁב, וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר, כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר, לַעֲשׂוֹת. {ס}

ה וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמוֹר. ו הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא-אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל - נְאֻם-יְהוָה; הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן-אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל.

ירמיהו יורד לסטודיו לקרמיקה, אולי לא רחוק מכאן, ורואה את הקדר מקלקל כלי - ואז הוא רואה שהקדר מתחיל מחדש, ומכין את הכלי שוב. כשחימר לא ממורכז - זה לא יציב ורוב הסיכויים הם שכשאתה מנסה לעשות משהו, כל העניין יקרוס. בשנה שעברה הקהילה הייתה רופפת במקצת; כבר לא הרגשנו יציבים או בטוחים; זה היה כאילו שהקהילה כבר לא שומרת על צורתה. כשאת ממרכזת חימר על האובניים, את מגייסת את כל חלקי הגוף - הידיים שלך לא יכולות לעשות זאת לבד. את צריכה להישען פנימה (to lean in) , לתת כתף ולהתמסר. במהלך השנה זה מה שקרה: כל כך הרבה אנשים נתנו כתף, נטלו חלק פעיל – בועד המנהל או בוועדה אחרת, ביוזמת ובהפקת פעילויות, בבישולים וביקורים בבית השבעה, בהובלת תפילות ובנשיאת דרשות, בקריאת התורה ובהשתתפות בארוחות "שלום אליכם", ובהרבה דרכים נוספות - גם בנוכחות שלהם בתפילות או בפעילויות אחרות. אנשים רבים הביאו מעצמם, מהכישורים ומהנוכחות שלהם. חברים וחברות התייצבו השתתפו, ונתנו מכוחם - והכוח הזה איפשר לנו למרכז את עצמנו מחדש. וכמובן – לא היינו יכולים לעשות את זה ללא העבודה הקשה של אנשי הצוות, שעבדו כל כך קשה מאחורי הקלעים.

כשאת ממרכזת את החימר על האובניים את צריכה כוח, אבל את גם צריכה רוגע. אם את עצבנית ונסערת, קשה מאוד למרכז את החימר. כשאת ממרכזת את החימר, זה כאילו שאת מעבירה את הרוגע הפנימי שלך דרך הידיים לחימר. נראה לי שהשגת תחושת ריכוז זו, של שלווה פנימית, היא טמונה בלב הימים הנוראים - זמן בו אנו נדרשים למרכז את עצמנו מחדש, לקחת פסק זמן מהשגרה שלנו בכדי למצוא שוב תחושה של רוגע פנימי. אני לא אומרת שכל רגע בתהליך הוא רגוע. אבל הרוגע הוא בלב לבה של הרשת של הימים האלה.

One of the blessings traditionally recited on Erev Rosh HaShana, as part of the ritual over dinner, is שנהיה לראש ולא לזנב Rabbi Oded referred to this blessing in his drasha on Parshat Ki Tavo, suggesting that sometimes it is helpful to be the tail, not the head – to come out on bottom rather than on top, to lose rather than to win. Some of life’s important lessons come from losing rather than winning – as indeed, we are repeatedly reminded to remember when we were slaves in Egypt in order to have compassion for the poor, the needy, those less fortunate than ourselves.

Oded’s drasha made me think of Carol Gilligan, a renowned feminist psychologist who researched children’s moral development, and suggested some gender differences in the ways in which boys and girls are taught to see the world. Boys, she suggests, see the world as a hierarchy – and the aim is to get to the top – the head, rather than the tail. Girls, on the other hand, learn to see the world as a web, and their aim is to get to the center. As we know, our traditions and law have largely been handed down to us by men – I wonder what the blessings we recite at the Rosh HaShana table might have been if they had been written by women?

In many ways we might describe the kehila as a web – a web of attachments, of commitments, of activities, of values, of prayer. When I took on the role of Chair of the kehila last summer, it was because I felt that the kehila played such a central role in our lives, in so many aspects of our lives. I had a sense that in the complex process of the transition in rabbinic leadership, the kehila had been thrown off-balance, and the first thing we needed to do was re-center ourselves. At the time I wasn’t thinking about the famous piyyut we sing at the kol nidrei service –

כי הנה כחומר ביד היוצר – ברצותו מרחיב וברצותו מקצר

כן אנחנו בידך חסד נוצר – לברית הבט ואל תפן ליצר

We are but clay in the potter’s hands….

In recent years, I’ve developed something of a passion for ceramics. As the potters amongst you will know, before you can begin creating something on the wheel, you have to center the clay. Once the clay is centered – you can make anything you want. As I think back over the last year, that is what comes to mind: we have been re-centering ourselves on the pottery wheel.

The piyyut is based on some verses in Jeremiah:

So I went down to the potter's house, and there he was working at his wheel. 4 And the vessel he was making of clay was spoiled in the potter's hand, and he reworked it into another vessel, as it seemed good to the potter to do.

5 Then the word of the Lord came to me: 6 “O house of Israel, can I not do with you as this potter has done? declares the Lord. Behold, like the clay in the potter's hand, so are you in my hand, O house of Israel.

Jeremiah goes down to the pottery studio and sees a potter mess up a pot – and then that the potter re-starts and makes the pot again. When clay isn’t centered – it’s unstable and the chances are that when you try to make something, the whole thing will collapse. Last year the kehila was a bit wobbly; it felt unstable; it didn't feel like it was holding its shape. When you're centering clay, you need your whole body – your hands can't do it on their own. You have to lean in and commit. Over the course of the year, that's what's happened: so many people have leant in, stepped up to be involved – whether on the va'ad menahel or on some other va'ada, or by proposing and organizing activities or just by showing up, by being present; by cooking and paying shiva calls; by leading services or giving drashot; by reading torah or having dinner with groups at our Shalom Aleichem dinners. People have stepped up, have leant in – and that strength, together with the solid support of our staff, has enabled us to re-center ourselves.

When you’re centering the clay on the wheel, you need strength, but you also need calm. If you’re uptight and agitated, it’s very hard to center the clay. In a way what you’re doing when you center the clay is transmitting your own inner calm through your hands to the clay. Achieving that sense of centeredness, of inner calm, is something that I feel lies at the heart of the High Holy Days – a time when we are called upon to re-center ourselves, to take time out from our normal routines in order to find again that sense of inner calm.

The potter in Jeremiah messes up – but can then start again and do it better second time round. Rabbi Saadia Gaon, in a commentary on a verse in Bereishit, suggests that

A person may say – be merciful to me and forgive me, with habit and routine, without the intention of the heart. But when he takes it upon himself to come up with honest words of desire and poetry, he concentrates his mind and directs his heart to find expression.

In order to truly repent, we need to “center our minds and direct our hearts”. Once again, in order to repent, in order to change and do things differently the second time around, we have to center ourselves – our thoughts, our hearts, our souls. As I said before, when you’re centering clay, you need your whole body – so too, in the effort to re-center our lives, we have to throw our whole bodies into the effort. ואהבת את יה' אלוהיך בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאדך - And you shall love God with all your heart and with all your soul and with all your might - it takes everything we’ve got.

Now I want to stress that centering ourselves, whether as a kehila, or as individuals, is not the same as being self-centered. If all you do is center the clay on the wheel, then all you have is a lump of clay spinning round and round itself. As a kehila and as individuals, we cannot only focus inwards on ourselves – if we do, we become lumps of clay. The next stage on the wheel is to make a hole and open up the vessel, whatever it is you’ve decided to make. That by the way, is critical – you need to know what you want to make before you start opening it up. Perhaps for the kehila that represented the process we went through in choosing our new rabbi – we had to have a sense of ourselves and who we wanted to be, in order to choose the right person to help take us forward.

Beyond our personal lives - if we think about our country and our world over the last year - political instability, more violence in the ongoing conflict, regional tensions, growing racism, ecological threats - we must understand that being self-centered is not a viable option. For me, and I hope for many of you, getting involved in this community is a way to center myself, so that I can gain strength to direct my attention to the world in a creative and meaningful way. We need to be centered without being self-centered. Part of our role as a community is also to look after the urban and public space in general - and there is a lot of work to be done.

You have to be careful as you open up and begin to create the vessel that you don’t throw the whole thing off center. You have to keep your hands touching each other at all times – keep them connected, and you have to slow down and do it to the right degree. I think we’ve started doing that already – part of the bringing guest rabbis in over the last year was to help us open up to new possibilities. You can’t make the walls of the vessel too thin, or they’ll collapse. We have to make sure that we continue to strengthen our connections and fulfil the needs of our different members as we begin this next stage of our development. Once you've centered the clay successfully – the world is your oyster – then the real creativity can begin. Now that we've re-centered ourselves, we can begin the exciting next stage of renewal and growth, under the inspiring leadership of our new rabbi, Oded Mazor.

Returning to Carol Gilligan and life as a web, with a focus on the center, I will be bringing artichoke hearts to our Rosh HaShana table tonight, as an expression of my belief in these days as a time to re-center ourselves, in order that in the coming year we will be able to open up to new possibilities, to grow and to flourish – as individuals, as a community and as a nation.

May it be your will, Shechina the source of our lives, the God of our mothers and fathers, that we will know how to center ourselves, to concentrate our thoughts and direct our hearts. May we know how to take the material and create from it vessels for blessings, vessels that hold difference and diversity. May we know how to build a network of creativity work together, and this year may we find our center without becoming self-centered. That we will be blessed to continue to create here at Kol HaNeshama, vessels for the spirit (in Hebrew: Klei HaNeshama).

Shana Tova uMetuka.