חיפוש

פרשת אמור - הרב עודד מזור

לא כך אומרים שלום: על פרידה שאינה אפשרית

דרשה על ההפטרה – יחזקאל מ"ד ט"ו-ל"א

פרשת אמור שבספר ויקרא ממשיכה את העיסוק של פרשות רבות בחומש תורת הכהנים במצוות הקשורות לעבודת הקודש באוהל מועד ולאחריו במקדש. מאז שקראנו בפרשת שמיני על מות נדב ואביהוא בני אהרון, יש עיסוק רב בהגבלות שונות על הכהנים, שנועדו לייחד אותם משאר העם, לקדש אותם בנבדלותם.

בהתאמה, גם ההפטרה של פרשה זו, מתוך ספר יחזקאל, מדגישה את העיסוק בכהנים, תפקידם וייעודם וכן הכללים וההגבלות שנועדו ליצור ולשמור את מעמדם של המשרתים בקודש.

הנביא יחזקאל נמצא בגלות בבל, שומע שם שהמקדש בירושלים חרב – אין מקדש ואין כהנים בעבודתם. כל דבריו על ירושלים ועל עבודת הקודש הם בין תקווה לנבואה על מה שעתיד להיות. הן פרשנים מסורתיים והן חוקרי מקרא עסקו רבות בהבדלים שבין דברי יחזקאל לבין המצוות שבתורה או תיאורי המקדש שבספר מלכים, אך אנחנו נתמקד בהנחיה אחת, בהלכה שנלמדה ממנה לכלל ישראל, ולהתמודדות הייחודית איתה בימי הקורונה שאנו עדיין מצויים בהם.

כדי לבסס את מעמדם הקדוש, כלומר הנפרד, של הכהנים, הנביא יחזקאל עוסק במימדים שונים של הקיום האנושי שבהם הכהנים נבדלים מכלל העם: ביגוד אסור וביגוד נחוץ, תהליכי התלבשות והחלפת בגדים המייחדים מעבר ממרחב של חול למרחב של קודש, תספורת הראש והזקן, איסור שתיית יין בזמן הימצאות באתר המקודש והגבלות על הנשים ה"ראויות" לכהנים.

מגבלה נוספת, המופיעה הן אצל יחזקאל והן בפרשת השבוע, היא על הקרבה אל המוות: הכהנים מוגבלים מאוד בהיחשפות אל טומאת מת. הקדושה נמצאת רק בקרב החיים – "לא המתים יהללו יה ולא כל ירדי דומה" (תהלים קט"ו י"ז). המוות, המיוצג על-ידי גוף האדם המת, גווייה ללא רוח חיים, נחשב ל"אבי אבות הטומאה", ולכהן המשרת בקודש אסור לבוא עמו במגע – אסור לו להיטמא בעצמו כדי לא להביא איתו את הטומאה אל משכן ה' ולטמא אותו.

בפתיחת פרשת 'אמור' כתוב "אמר אל הכהנים בני אהרן, לנפש לא יטמא בעמיו: כי אם לשארו הקרב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו: ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא-היתה לאיש, לה יטמא" (ויקרא כ"א א-ג'). בהפטרה, יחזקאל ממשיך את האמירה הזו וגורס: "ואל מת אדם לא יבוא לטמאה, כי אם לאב ולאם ולבן ולבת לאח ולאחות אשר לא היתה לאיש – יטמאו" (יחזקאל מ"ד כ"ה).

הפסוקים מחריגים את המשפחה המיידית של הכהן מאיסור הקירבה אל טומאת המת. אמנם אסור, אך אם מדובר באשתו (נלמד מ"לשארו הקרב אליו"), בהוריו, באחיו או אחותו או בילדיו של הכהן, מותר לכהן להיפרד מהם במותם ולנכוח לצד גופתם בעת פטירתם או בלוייתם. מתוך האמירה על אחותו הבתולה של הכהן "לה יטמא", ומן האמירה של יחזקאל "יטמאו", למדו חכמינו שאין מדובר כאן ברשות, באפשרות שניתן גם להימנע ממנה, אלא בציווי – אל המתים הללו מצווה על הכהן להיטמא. מה זה אומר להיטמא? ללוות, להיפרד, לעמוד ליד קברם, לחזור להיות כאחד האדם ולהכיר במוות שסובב את חיינו. הכהן הוא אדם, קשור אל משפחתו, לא מנותק מאנושיותו. אולי זו גם תזכורת עבור הכהן, שיוכל לחוש הזדהות כשיפגוש אדם השרוי בחרדת מוות או באבל.

מתוך ההגדרות הללו למדו חז"ל את שבעת הקרובים שעליהם מתאבל אדם. מתאבל, כלומר חלים עליו דיני האבלות, כי הרי תחושת העצב והכאב על אובדן אינה מוגבלת ואינה נשמעת להגדרות החיצוניות, אבל דינים ו"סטטוס" שהחברה מכירה ניתן להגדיר. על מעגל הקרובים המידיים חובה על האדם להתאבל, להיפרד מהם במותם, לעבד את מקומם בחייו כשהם נפרדים מחייהם.

בהמשך הפרשה נאמר על הכהן הגדול "על כל נפשות מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא" (שם י"א). עוצמת ההתקדשות, הבידול מן החיים ומן המוות הכרוך בהם, החלים על הכהן הגדול, מנתקים אותו אפילו מליווי הוריו בעת פטירתם – אסור לו להיות איתם בצאת נשמתם, אסור לו להיות בין המלווים אותם במותם וקבורתם. אין כאן איסור להיות עצוב, לכאוב את האובדן, אבל מרכיב משמעותי בתהליך הפרידה נאסר על הכהן הגדול.

בימים אלו, ימי הקורונה והמגבלות שהיא מביאה על כולנו, חלקים מן המציאות המשיכו לקרות כסדרם, ובתוכם גם פטירה של אנשים ונשים מן העולם. בגיל מבוגר או בגיל צעיר, מקורונה או מכל מחלה אחרת שאינה מודעת למגיפה, גם בתאונות דרכים וגם במעשי רצח בתוך המשפחה, וגם התאבדויות. כמו ששר רמי פורטיס (במילותיו של סמי בירנבך) "המוות אינו מחוסר עבודה, ולא מקבל דמי אבטלה".

אלא שבשל הקורונה והמגבלות שהטלנו על עצמנו כדי לשמור על בריאותנו, לא יכולנו להיפרד ממתינו כראוי. בנות ובנים לא יכלו לטוס ללוויית הוריהם בחוץ לארץ, בנים ובנות של הורים אבלים לא יכלו לשבת לצידם, להתאבל יחד ולנחם. גם כשהלוויה התקיימה בארץ והיתה אפשרות למעגל מצומצם מאוד ללוות את המת, מעגלים רחבים וגדולים של משפחה, מכרים ומנחמים לא יכלו להתייצב שם. השבעה, כמו דברים רבים אחרים, התקיימה בזום. לכמה מקרים מפורסמים, כמו הראשון לציון הרב אליהו בקשי-דורון, נחשפנו בתקשורת: מאות ואף אלפים רצו להיות שם ולחלוק לו כבוד אחרון, רק בודדים הורשו להגיע. על אנשים ונשים אחרים, יקרים לא פחות, לא שמענו. ואולי כן – מחבר או חברה שאיבדו קרוב יקר בחודשיים האחרונים.

מי שהתמנה לכהן גדול, וקרוב לוודאי היה בנו של מי שהיה הכהן הגדול, ידע שזו מציאות החיים אליה הוא נכנס – חיים המתכחשים למוות. מי שבא אל מציאות הקורונה, מגיפה כלל-עולמית שלא נודעה כמוה, קרוב לוודאי שלא יכול היה לנחש שימים אלו יביאו עליו גם אבל ופרידה. רק תוך כדי הימים הבנו שזה קורה, שיכולתנו ללוות את מתינו ואת אבלינו מוגבלת כל-כך. וגם, הבנו שוב כמה חוכמה ורגישות יש בנוהגי האבלות של המורשת שלנו ובמורשת הדתית-תרבותית של עמים רבים, חוכמה אנושית של אלפי שנים, חוכמה אלוהית.

הנה ימים באים, והמגיפה תחלוף. חיינו יחזרו לאט לאט למסלולם ולשגרתם. הלוואי שנלמד ממה שעברנו, הלווי שנהיה טובים יותר. ייתכן שנצא מימי הקורונה גם קצת מצולקים. אבל מי שאיבד אדם יקר ולא יכול היה להיפרד ממנו, ללוותו אל בית עולמו, יישאר עם צלקת אחרת. יהיו נשים ואנשים שימי הקורונה ייזכרו אצלם בעיקר כימים בהם לא יכלו ללוות את הוריהם, אחיהם, ילדיהם, בדרכם האחרונה. אבלות כפולה – על האדם שנפטר ועל שלא יכלו להיפרד ממנו כפי שהיה ראוי לו, בדרך בה היו רוצים להיות איתו: בשעות האחרונות ליד המיטה בבית או בבית-החולים, ברגע יציאת הנשמה, בקבורה ובמעגל האבלות המשפחתי שהוא יקר כל-כך.

כחברה, כקהילות המלוות את חבריהן בימי שמחה ובימי עצב, אנו נקראים לתמוך, לנחם ולאפשר את האבל ככל האפשר בתנאים של העת הזו. כשתחזור השגרה, במהרה בימינו, נצטרך ליצור עבור האבלים והאבלות, חברינו וחברותינו הכואבים, את המרחב הקהילתי, הטקסי, לעבד, לפרוק, להביע את הכאב והתסכול, על הפרידה החסירה. לתקן, ולו במעט.

"בלע המות לנצח, ומחה אדני ה' דמעה מעל כל פנים" (ישעיה כ"ה ח').


ציור מאת מושאיל מושאילוב, 1999


0 צפיות
  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle

קהילת כל הנשמה 

רחוב אשר 1, ירושלים 9347001

טלפון: 02-6724878

פקס:  02-6716537

מייל: kolhaneshama@kkh.org.il

© כל הזכויות שמורות לקהילת כל הנשמה