פרשת חיי שרה/אבלות - שאול ורדי

המסע הוא היעד

לפני שבועיים, בשבת "לך לך", אמרתי קדיש בפעם האחרונה בעקבות מותו של אבי לפני כשנה. תזמנתי את המועד המדוייק של הקדיש האחרון כך שהוא ייפול על פרשה זו – פרשת הבר מצווה שלי.

הפסוק המוכר ביותר מהפרשה הוא כמובן "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". אלה מילים טעונות במיוחד בהקשר של אבל ואובדן האב. כמו רבים ורבות מאיתנו, אכן הלכתי לי מבית אבי: ברמת הפשט בעלייה לישראל, ובמובן אחר באימוץ השקפות עולם ואורחות חיים השונים מאלה שרכשתי בבית. בפרט, גם אם אנחנו באות ובאים מהמשפחות הכי תומכות ומעודדות, נדמה לי שגיבוש זהות להט"בית כרוך תמיד בסוג של "לך לך" או "לכי לך" – של יציאה למסע במרחב לא ממופה ולא סלול. זה כיף, ולפעמים זה יכול גם להיות מאתגר.

במהלך השנה האחרונה השתדלתי לומר קדיש לפחות פעם בשבוע, בערבית של שבת, וכך קרה שמצאתי את עצמי אומר את התפילה בין השאר באיסטנבול ובשפילד. אבל בעיקר אמרתי אותה כאן בכל הנשמה, אתכן ולידכם. אני רוצה להודות לכם.ן על המסגרת החובקת והמקבלת בה יכולתי להתחבר כמעט בכל שבוע לזכרון אבי ולהתמודדות שלי עם תהליך האבל הספירלי ולעתים הבלתי צפוי. במהלך השנה, שמתי לב לחברות ולחברים שהצטרפו למעגל אומרי הקדיש ופרשו ממנו, בתנועה גלית ושקטה שיש בה עצב אבל גם הרבה יופי.

אני רוצה להודות גם לוועדת האבלות בקהילה על השיחות והדאגה לאחר שאבא שלי נפטר. מתאים מאוד להביע תודה זו לקראת שבת מיוחדת בה נודה כולנו לפעילים ולפעילות המסורות של וועדות קר"ן ואבלות. מיד לאחר שאבא שלי נפטר, אחותי ואני נאלצנו להתמודד עם שטף דרישות מצד החברא קדישא בשפילד. זוהי קהילה זעירה ומזדקנת, ואולי מסיבה זו היא התקשתה לספק תמיכה רגשית או להציג דרישות בצורה מעודנת המתאימה לנסיבות. המיילים וההודעות שיקבלתי אז מאלונה, מטעם הוועדה, עודדו וריגשו אותי מאוד.

אני יודע שזה עלול להישמע צורם, אבל מהרגע שראיתי את אבא שלי בטיפול נמרץ , ותוך כדי השעות בהן אחותי ואני עמדנו ליד מיטתו כשהוא נפרד מהחיים, שמעתי וממש ראיתי מול עיניי את המילים לא המתים יהללו יה [...] אבל אנחנו נברך יה. מילים אלה ליוו אותי לאורך שנת האבל. בשבילי הן משקפות את ההכרה האישית שלי שהמוות הוא רגע של תם ונשלם מוחלט. מה שנותר לנו, החיים, הוא אכן לברך יה – בחיים של הנאה והכרת תודה, ואם אפשר פה ושם בעשייה למען החיים. זה המסר שאני לוקח איתי כשאני יוצא משנת האבל וממשיך ללכת לי במסע שסופו הוא הפרט הכי שולי ומשעמם בו.

וזה ממש לא קשה להלל יה ולברך יה. לא ברמה האישית, לאחר שנה שלצד האבל הביאה לי גם אהבה, ועוד רגע מעבר לבית חדש. וכם לא ברמה הקהילתית, בה אנחנו זוכות וזוכים לשמוח בשמחתם של חברות וחברים המציינים רגעי שיא בחייהם, או לפעמים פשוט חוגגות את החיים עצמם.

בכגון אלה נבנית קהילה: בדאגה לחברותינו בעת קושי, חולי ואבל; בשמחה יחד עם חברינו ברגעי אושר והישג. זכיתי להבין זאת טיפה יותר לעומק השנה, ועל כך אני אסיר תודה.

שאול ורדי

The Journey is the Destination

Two weeks ago, on the Friday night of Parashat Lech Lecha, I said Kaddish for the last time, marking almost a year since my father died. I timed my last Kaddish to fall on Shabbat Lech Lecha, my Bar Mitzva portion.

Lech Lecha is best known for the words “Go from your country and your birthplace and your father’s home.” These are particularly powerful and meaningful words in the context of mourning and the loss of a father. Like many of us, I indeed went from my father’s home: literally, through Aliyah to Israel, and in other ways by adopting beliefs and ways of living that are different to those I received at home. In particular – and even if we come from the most supportive of families – I think that shaping an LGBT identity always involves a dose of “Lech Lecha” (or “Lechi Lach”) – a journey into unmapped and unpaved territory. It’s fun, and sometimes it can also be challenging.

Over the past year, I’ve tried to say Kaddish at least once a week, on Friday evenings. I’ve been able to say the prayer in Istanbul and Sheffield, among other places. But mainly I’ve said it here at Kol HaNeshama, with you all and alongside you. I’d like to thank you for the warm, accepting setting where I could connect almost every week to my father’s memory and to my ongoing coping with the spiral and sometimes surprising mourning process. Over the year I’ve watched as other Kehila members joined and left the circle of those saying Kaddish, in a quiet and wave-like movement that carries both sadness and beauty.

I’d like to express my gratitude to the Avelut Committee for the messages of support after my father died. It’s particularly appropriate to do so ahead of a special Shabbat when we’ll all thank the members of the Keren and Avelut Committees for their devoted work. Straight after my father died, my sister and I were bombarded with demands from the Chevra Kadisha in Sheffield. This is a tiny and aging community, and perhaps that’s why they weren’t able to offer emotional support or to explain the bureaucratic tasks in a more empathetic way. The emails and messages I received then from Alona, on behalf of the committee, were comforting and moving.

I know this may sound inappropriate, but from the moment I saw my father in intensive care, and through the long moments when my sister and I stood by his bed as his life came to an end, I heard and saw before my eyes the words “The dead will not praise Yah [...], but we will bless Yah.” These words continued to hover over me throughout the year of mourning. For me, they reflect my personal recognition that death is an absolute end. What’s left for us, the living, is indeed to praise Yah – through a life of enjoyment and gratitude, and maybe here and there by doing something for the sake of life. That’s the message I take with me as I move out of mourning and continue on a journey whose end is no more than a boring detail.

It’s not hard to praise God. Not for me personally, after a year that has also brought me love, and soon a move to a new home – and not for us as a community. We often have the chance to share in the happiness of Kehila members who are marking special moments in their lives; or sometimes just celebrating life itself.

Through such things a community is built: through concern for our fellow members in times of difficulty, sickness or mourning; through celebrating with them peak moments in their lives. I got to understand this a bit better this year, and for that I’m grateful.

Shaul Vardi