פרשת יתרו, ששמה לא מסגיר שום דבר על תוכנה, מסתיימת בעשרת הדברות (כמעט, יש עוד ממש טיפה אחרי). זה רגע השיא בפרשה, והוא אכן רגע שיא מרשים ומיוחד. אך לדעתי הוא גם רגע שבמובן מסוים לא נעשה בצורה המיטבית. לאורך הפרשה אני זיהיתי מוטיב שמאוד מעסיק אותי ברמה יומיומית. מוטיב זה הוא הנושא של עיסוק בגבולות, ובאיך שמים גבולות.
אחד הדברים הראשונים שאנחנו קוראים בפרשה הוא שיתרו יוצא לקראת משה לפגוש אותו במדבר. הוא שמע קצת על מה שהיה במצרים והוא מתרגש ללכת לשמוע את
הסיפור המלא מהאיש והאגדה, שהוא במקרה גם החתן שלו. מהר מאו
ד יתרו, שהוא בעצמו ניהל איזה שהוא משק בית, זיהה בעייתיות בהתנהלות של משה.
התגובה הראשונית שלי לכך הייתה סוג של עצבים על יתרו. מה אתה מתערב בעניינים של משה, האיש שהוביל את בני ישראל ממצרים, שעמד מול פרעה והוביל את אחד המהלכים הכי גדולים בהיסטוריה. ועוד מעיז להגיד לו דברים בסגנון:
" לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה. (שמות פרק יח, פסוק יז)"
" עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ".
"כג אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, תַּעֲשֶׂה, וְצִוְּךָ אֱלֹהִים, וְיָכָלְתָּ עֲמֹד; וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה, עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם."
הוא צודק, אבל מאיפה לו התעוזה? ואיך זה שיש לו תכנית
מוכנה מראש? האם הוא ישב בבית וחשב לעצמו איך הוא היה מנהיג את העם זה? הוא מאוד מושקע פתאום בעם ובאלוהים. מיד עלתה לי מחשבה חשדנית וקונספירטיבית לגבי המניעים של יתרו. ממש ניסיתי להוכיח שהוא רוצה משהו, אבל אז משה שולח אותו חזרה לארצו ובזה זה נגמר.
אולי יתרו בכל זאת רק רצה לעזור לו. אולי הוא זיהה חולשה אצל משה, חולשה ביכולת לשים גבולות. לפעמים אנחנו צריכים שמישהו מבחוץ יעזור לנו לשים גבולות, בין אם לעצמנו ובין אם לאחרים.
במקרה שלנו יתרו עזר למשה להציב גבולות לעצמו, אבל גם עזר לו להציב גבולות לבני ישראל ולהגיד "לא, אני לא מטפל בכל שטות, ואני לא זמין בשבילכם כל הזמן. הגיע הזמן שתיקחו אחריות". משה מקשיב לו. אולי כי זה רעיון טוב, ואולי כי הוא גם יודע שהוא לא טוב בזה.
כולנו צריכים גבולות. בחינוך מדברים על כך שימור(?) בפנים כל מה שהילדים רוצים זה שנשים להם גבולות, כי גבולות יוצרים לנו את המרחב הבטוח שבתוכו אנחנו יכולים להתנהל, אפילו אם חלק מהתנהלות שלנו היא בניסיון לפרוץ את הגבולות. משה צריך היה גבולות שיגדירו
לו מה הוא לא עושה ועם מה הוא לא מתמודד, ובני ישראל צריכים גבולות רבים שהוצבו בפניהם במעמד הר סיני.
הגבול הראשון שהוצב להם הוא גבול פיזי - אסור להם לגעת בהר, ולפריצת הגבול יש מחיר כבד - מוות. ואז, במעמד הר סיני, אחרי שלושה ימים של הכנות, אלוהים מתגלה לבני ישראל. הוא מתגלה בצורה של ענן, אש, ברקים, קולות חזקים, קול שופר. בשתי מילים - פחד ואימה. למה זו, המפחידה והאימתנית, היא הצורה שבה אלוהים בוחר להתגלות לבני ישראל? למה לא בצורה עדינה יותר כמו שהיה עם הסנה הבוער? מה המטרה שלו? המטרה, לדעתי, היא לבסס את מעמדו לקראת מתן עשרת הדברות. ביסוס המעמד נעשה דרך פחד והרתעה. זו טקטיקה שרובנו מכירים. בוסים מסוגים שונים מנסים פעמים רבות לבסס את מעמדם כך. להתחיל קשוח, ואחרי זה אפשר לשחרר. משה אפילו לא מנסה להסתיר את זה: "טז וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ, כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם, בָּא הָאֱלֹהִים; וּבַעֲבוּר, תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם--לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ"
אם יפחדו ממני לא יעזו לעשות לי בלאגן. וזה עובד, גם לבוסים, וגם לאלוהים:
"טו וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן-נָמוּת.
השאלה שמעניינת אותי היא אם בסוף זה משרת את המטרה. העם מבקש לא לשמוע את אלוהים יותר. זה גדול עליהם, מפחיד מדי, מאיים מדי, והם מעדיפים להיות רחוקים מזה. ואולי גם זה חלק מהמטרה. קצת כמו מנהל שאמור להיות התחנה האחרונה שאם אתה מגיע אליה
אתה רועד ומשקשק מפחד באי ידיעה של מה הולך לקרות. אלוהים גם דואג להזכיר להם בצורה מאוד ישירה שהם יודעים למה הוא מסוגל ומזהיר אותם שלא לעבור על החוקים:
"אַתֶּם רְאִיתֶם--כִּי מִן-הַשָּׁמַיִם, דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם. יט לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם."
בתור צופים מהצד שמכירים את הסיפור (נקודת המבט שממנה אני הכי אוהבת לבחון את אירועי התורה) אנחנו יודעים שלא עוד הרבה זמן, עוד עשרה פרקים בערך, בני ישראל עושים בדיוק את זה. הם בונים לעצמם אלוהי זהב. ובהמשך לא חסרים לנו סיפורים. דוד חומד את בת שבע, אנשים גונבים במלחמה, אחאב (בעזרת איזבל) דואג לרצח נבות, ועוד ועוד.
אז מה השתבש? הרי אין ספק שאלוהים הצליח להפחיד את בני ישראל, יותר מכל פרעה או מנהיג שהיה לפניו. אין לי ספק שהם האמינו באמת ובתמים שאם הם יחטאו הם ימותו. אז למה שימת הגבולות של אלוהים לא עבדה?איך יכול להיות שעם ישראל, לאורך הדורות, מרשה לעצמו לעבור על הכללים של אלוהים?
אני יכולה לחשוב על כמה סיבות:
הגבולות לא ריאליים.
אלוהים לא הסביר למה חשוב לקיים את הדברים האלה, ולכן בני ישראל לא מושקעים בהם. הגבולות האלה לא קשורים עליהם, הם הונחתו עליהם מבחוץ ועקרונית אין להם שום מחויבות אליהם חוץ מפחד. המצווה היחידה שהוסברה היא שבת "י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת--וַיְקַדְּשֵׁהוּ"
הוא מסביר גם למה לא לעבוד אלוהים אחרים, אבל ההסבר שלו הוא קצת בסגנון "כי ככה" ←
"כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא--פֹּקֵד עֲוֺן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים, לְשֹׂנְאָי"
זה בעצם להגיד כי אני אמרתי, ואם לא תעשו את זה אני אכעס ואקנא.
הם נדרשים ליותר מדי, יותר מדי מהר והם פשוט לא עומדים בזה. הם לא בנויים לזה אחרי שהיו עבדים פשוטים במצרים. כאשר תהליך מתחיל בצורה כזו, עם יסודות רעועים, כך נראה גם ההמשך.
אני לא יודעת מה בדיוק התשובה, אבל אני יודעת שמשה
ו משם לא עובד. בעיני חשוב לשאול אם יש מקום לטעויות, להכלה של טעויות ולהבנה שטעויות הן חלק מהתהליך שאנו מקווים שיוביל אל התוצאה הרצויה. בגישה כזו מציבים גבולות, אבל אבל בצורה רכה יותר. במרחב שמאפשר לבדוק את הגבולות וללמוד אותם, וגם אולי, בשלב מסוים, להרגיש מחוייבות אליהם. כן, זה מצריך לשים בצד את האגו, לקבל את זה שלפעמים לא יקשיבו לנו, ויעברו את הגבולות שהצבנו, אבל בכך שנדע להסביר את הגבולות ולהכיל את חצייתם אנחנו ב
סוף דווקא נחזק את הגבולות שלנו וניצור יותר מחויבות כלפי הגבולות. בנוסף, אלו אשר להם הצבנו את הגבולות ירגישו שאפשר ללמוד ולא יחוו תסכול ותחושה של חו
סר יכולות לעמוד בגבולות. זה נשמע סותר, להציב גבולות "רכים". גבול הוא דבר חד וחותך. אז אולי הגבולות לא חייבים להיות רכים, אבל הצבתם יכולה להיות רכה ואמפתית, וזה ייצור יחסים שונים מאוד בין מציבי הגבולות לאלו שצריכים לעמוד בהם.

Comments