חיפוש

פרשת תזריע מצורע - הרב בני מיניץ

בדרשתו על פרשת מצורע, הרב יונתן זקס מצטט את השיר "לזכרו של ו.ב. ייטס" (In memory of W.B. Yeats) של המשורר ויסטן יו אודן (W.H. Auden): "בכלא ימיו // למד בן חורים להלל" (In the prison of his days // Teach the free man how to praise).

שבוע אחרי חג הפסח כשזיכרון יציאת מצרים עודנו טרי אחרי שחידשנו אותו סביב שולחן הסדר בליל פסח ובקריאת שירת הים בשביעי של פסח, קל לנו לחזור לנרטיב המקראי אשר החל עם יציאת מצרים בפרשת בא בספר שמות. הוא המשיך לקריעת ים סוף בפרשת בשלח, למתן תורה וההתגלות בהר סיני בפרשת יתרו. משם להנחת היסודות המוסריים של היהדות בפרשת משפטים, ולהנכחת רעיון המקדש ועבודת האלוהים עד סוף ספר שמות.

אבל כבר חודש אנחנו בספר ויקרא. ושם היסודות ממשיכים ונבנים. אנחנו מגלים שלא המקדש עצמו חשוב אלא הנעשה בתוכו. ואז אנחנו מגלים שגם מחוץ למקדש ישנם כללים. בשבת שעברה קראנו את פרשת שמיני ובה רשימות וסימנים של החיות המותרות לאכילה – הטהורות, כלשון המקרא – והחיות הטמאות – האסורות לאכילה. המושג החדש של טומאה וטהרה שסובב אותנו – אף הוא מונח כיסוד שאין עליו עוררין.

החידוש הגדול של זוג הפרשיות שלנו, תזריע-מצורע, הוא שטומאה וטהרה אינן רק משהו חיצוני לנו, אלא גם אנחנו עצמינו, עלולים להיות טהורים וטמאים. בתחילה, בפרשת תזריע, אנחנו מגלים כי הלידה מטמאת את היולדת. ואז – שיש מחלות אשר מטמאות את נושאיהן. ואז בפרשת מצורע, המתחילה במילים "זֹאת תִּֽהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָֽהֳרָתוֹ" (ויקרא י"ד ב'), מביאה אותנו להבנה שגם המצורע צריך תורה. גם לטמא יש תורה. הוא לא פסול, לכל הפחות לא פסול לגמרי ולתמיד. אלא אין כל משמעות לטומאה, אם היא איננה באה כדי לטהר.

זאת הסיבה שחז"ל אחרי חורבן המקדש הורידו את טומאת המת "מגדולתה". כפי שיתואר בספר במדבר, בפרשת חוקת (כפי שקראנו גם בשבת פרה, בשבת שאחרי פורים) היטהרות מטומאת המת דורשת את אפר הפרה האדומה. ואין לא את הפרה האדומה ולא את הדרך להקריב אותה בימינו. אין דרך להיטהר – אין משמעות לטומאה.

לכן גם היה חשוב לחז"ל לחבר בין מחלת הצרעת לבין חטא לשון הרע. למרות התיאור הגופני למדי של מצבי הטומאה, המסורת בחרה להתמקד אף במימד הרוחני שלה. כך, למרות ההסתייגות הנהוגה של חז"ל ממסורות אשר נצרות ניכסה לתוכה – החיבור בין טומאת הצרעת לבין לשון הרע תואמת את דברי ישוע הנוצרי "לֹא הַנִּכְנָס אֶל הַפֶּה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם, אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַפֶּה - זֶה מְטַמֵּא אֶת הָאָדָם" (מתי ט"ו, י"א). השינוי הוא די נראה לעין – חז"ל אימצו את הגישה הרוחנית, אך לא ויתרו גם על המתואר בפרשת שמיני – ישנו גם אוכל אשר מטמא. כך הם שמרו על הייחודיות של המסורת היהודית המתחדשת אך גם משמרת את הקיים.

דרך ההיטהרות בפרשת מצורע, אף היא מלמדת אותנו מן החומרי אל הרוחני והרעיוני. קודם כל, "וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (ויקרא י"ד ד'). אחרי כן, מתקיים הטקס, ציפור אחת הופכת להיות קורבן ובסוף הטקס "וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַֽחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (ויקרא י"ד ז'). פירוש הרשב"א על הגמרא במסכת ערכין מביא את הפסוק "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי י"ח כ"א) כהסבר לכך שתהליך היטהרות כולל רצח ציפור אחד ושמירת הציפור השני בחיים.

בכך מונח היסוד הדיכוטומי שהזכרתי את תוצאותיו לעיל. כל דבר – טוב ורע טמון בו. כל דבר – ניתן לשמשו להיטיב לבני האדם ולעולם, וניתן להרוס ולהשמיד בו. אך אין טוב ניכר ללא צלו של הרע. כך גם הטומאה באה כדי להיטהר. לכן אף מתקיימים התוצאה המוזרה עליה נכתב בפרשת חוקת – "וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב" (במדבר י"ט י"ט) – המטהר את הטמא נטמא עד הערב הוא עצמו. אבל על זה בהרחבה צריך לדבר בשבוע פרשת חוקת.


שבת שלום!



0 צפיות
  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle

קהילת כל הנשמה 

רחוב אשר 1, ירושלים 9347001

טלפון: 02-6724878

פקס:  02-6716537

מייל: kolhaneshama@kkh.org.il

© כל הזכויות שמורות לקהילת כל הנשמה