שבת זו היא השבת שלפני פסח, ונקראת "שבת הגדול" על שם ההפטרה המיוחדת שהוצמדה לה מספר מלאכי פרק ג', המסתיימת בפסוק "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא", המתייחס ליום הגאולה השלימה לעתיד לבוא.
בשולחן ערוך אורח חיים, בסימן השני העוסק בהלכות פסח (סימן ת"ל) נאמר: "שבת שלפני פסח קורין אותו שבת הגדול, מפני הנס שנעשה בו", וזו התייחסות לנס יציאת מצרים, הגאולה הראשונה ולא לעתיד לבוא. יש התוהים וסוברים, כמו בעל מחזור ויטרי בסימן רנ"ט, שאין מקום להעניק מעמד מיוחד לשבת זו, שאחרי הכל, היא שבת רגילה החלה לפני רגל.
למרות זאת, נוצר מנהג בקהילות רבות, בהן נוהג רב הקהילה או רב אורח מכובד, לתת דרשה מיוחדת בשבת זו, וכך "הגדול" מתייחס בכלל לרב ולא לתוכן השבת.
אך יפה הוא, שאף ללא הפטרה או דרשה מיוחדים, בעצם פרשת צו, הנופלת כמעט תמיד לפני פסח, נמצא הקשר לחג הקרב ובא.
הפרשה ממשיכה את פרשת ויקרא ועוסקת בקרבנות. בפרשה הקודמת, משה מדבר על כל בני ישראל ומפרט בפניהם את הקרבנות שיוכלו להקריב במקדש, לפי מקרים שונים. בפרשתנו, פונה משה אל אהרן ואל בניו הכהנים, ומעביר להם את הצו האלוהי בדבר עבודת הקבע של הקרבנות במקדש, כלשון תפילת מוסף: "תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם". שוב מפורטים סוגי הקרבנות השונים, מרכיבי התוספות הנקרבות עימו, מינוניהן השונים וסדר הפעולות.
אך בין מגוון הקרבנות, נמצא קרבן יוצא דופן והוא קרבן המנחה. ראשית, זהו קרבן טבעוני מן הצומח ולא מן החי. שנית, מודגש בו "...מַצּוֹת תֵּאָכֵל... לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ...". שלישית, נאמר בו: "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם", על אף שהוא הזול והפשוט בקרבנות, אין קדושתו פחותה.
כאשר נסתכל על מכלול מרכיבי הקרבנות השונים, נגלה, שהמזבח נדרש להיות נטול חמץ לכל אורך השנה! ולא שייך לומר כאן שצריכים הקרבנות להיות כשרים לפסח, שכן אין כאן כלל קשר לחג הפסח ולאיסור החמץ הזמני שבו, ולא כך במצה של פסח. בסיפור יציאת מצרים, המצה אינה מוזכרת כלחם עוני אלא כלחם שלא תפח עקב הנסיבות, ככתוב: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ ... וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ ...".
נמצא, שעניין המצה הקרבה עם הקרבן ואיסור חמץ במזבח באים ללמד אותנו משהו מעבר לסמליות המצה והחמץ בפסח.
בקרב בעלי חיים ובתוכם גם בני אדם, קיימת תופעה של ניפוח עצמי במטרה להיראות גדול, חזק ומרתיע יותר מאשר המצב הטבעי.
זו גם הפעולה שפועלים השאור והשמרים על הבצק וגורמים לו לתפוח. ההבדל בין מצה ללחם הוא אוויר, המסמל לא-כלום, ריק.
משום כך, החמץ מסמל גורם מעכב ומרחיק מן הקדושה. אדם מישראל או כהן הבא להקריב קרבן במשכן ה', צריך לבוא בענווה וממקום אמיתי, וכך גם קורבנו.
חכמינו אומרים בהגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ז,ו) משנה את הנוסח ואומר: להראות את עצמו.
על מנת לראות את עצמנו נכוחה, אנו זקוקים למודעות עצמית גבוהה. על מנת להראות את עצמנו כלפי חוץ, כפי שאנו באמת, אנו זקוקים לביטחון עצמי גבוה.
אם נתייחס לליל הסדר כיום אליו אנו שואפים להגיע במימדינו האמיתיים, להיות תוכנו כברנו, לראות את עצמנו בדיוק באותה מידה שאחרים רואים אותנו, אזי נוכל להביא קרבן בקדושה ובטהרה ונהיה ראויים לגאולה אמיתית.
אם השבת שלפני פסח תזכיר לנו זאת ותהווה בשבילנו נקודת ציון להתכונן ליום הגדול של חגיגת יציאת מצרים והגאולה, אזי, כמו שבת שובה שלפני יום כיפור,ראויה היא להיקרא "שבת הגדול".
Kommentare