חיפוש

פרשת קרח - נועה גיבסון

שבוע שעבר חגגתי יום הולדת 30. ומאז שאלות הקשורות בגיל, מעמד ובגרות מעסיקות אותי מאוד. אני בכלל לא חגגתי כמו מישהו בת 30, והייתה לנו מסיבה קטנה ואינטימית, עד שאחד השכנים הזמין משטרה עלינו. בכל מקרה, פרשת קרח, בעיני, מתארת את הצד הילדותי והקטנוני של מנהיגי עם ישראל באותה התקופה (בפרט משה ואלוהים). אך בנוסף, אני חושבת שמשה נתקל, ואולי לא בפעם הראשונה, בתופעה שנקראת "waking the beast". אני אסביר למה כוונתי, אך לפני כן בואו ננסה להבין את הצד הילדותי והקטנוני.

ארבעה אנשים משבט לוי (קורח, דתן, אבירם, און) מובילים 250 אנשים להתקהל לפני משה. מה הם רוצים? "רַב-לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל קְהַל יְהוָה" (במדבר טז, ג)

הם רוצים להרגיש קדושים, הם רוצים להרגיש חלק, הם לא רוצים מישהו מבחוץ שאומר להם מה לעשות ואיך לעשות את זה. והם גם אומרים בצורה מאוד ברורה מה הם מרגישים. הם מרגישים שמתנשאים עליהם. הם מרגישים נחותים, או לפחות הם מרגישים שמשה ואהרון חושבים שהם נחותים. אם נהיה כנים, זה מצב קצת פחות מאידיאלי. העם לא אמור להרגיש נחות ביחס למנהיגים שלו, בטח לא כשמדובר על "העם הנבחר", "עם סגולה", העם שלא כל כך מזמן יצא מעבדות לחירות וראה ניסים שלא נראו כמותם מעולה.

אך מהי תגובת משה לתלונה הלא כל כך מוגזמת הזו? קודם כל ליפול על פניו. אחרי זה הוא משחק את קלף ה"אבא". "וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו" (במדבר טז, ה) אלוהים יבחר את מי לקרב אליו ואת מי לא. יש פה תגובה וותרנית, תשובה של מישהו שאין לו כוח להתמודד ומבקש מאלוהים לפתור לו את הבעיה. מעבר לכך, יש פה הפגנה של כוחניות. "אני אוכיח לכם שאני נמצא במעמדי בזכות". קורח שאל "מדוע תתנשאו עלינו?" במקום לשאול למה הוא מתכוון, איפה הוא מרגיש התנשאות, מה יכול לעזור, משה מתכוון להוכיח את עמדתו על ידי שימוש בכוח שלו כדי להשפיל ו"לפרק" את מי שעומד מולו. לא רק זאת, הוא גם בוחר תחרות שבא ברור שהם יפסידו - הקטרת קטורת לפני ה'. זה תפקיד של כהנים בלבד, ברור שאין לי לקורח ועדתו סיכוי. אבל השאלה האמיתית היא למה להפוך את זה בכלל לתחרות קטנונית? נכון, הם חמדנים, נכון, הם מתלוננים. אבל בואו גם נבין אותם. קשה להם, הם במקום חדש, חיים חדשים. הם בטוחים שמצרים, בה הם היו עבדים, היא ארץ זבת חלב ודבש. הם אפילו מתנהגים כמו ילדים ומסרבים לבוא בפני משה כשהוא קורא להם "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה…הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם, תְּנַקֵּר--לֹא נַעֲלֶה" (טז יב, יד). בסדר, לזה אפשר לצפות מהעם. הם ההמון, הם דור העבדים, הם מובלים כמו ילדים ולכן הם מתנהגים כך. כמו כל מורה או איש מקצוע שצריך לשבת באיזה קורס ופתאום מתחיל להתנהג כמו התלמידים שלו. זה תפקידם בחיים כרגע. אבל משה, משה שתפקידו הוא להנהיג, מתנהג גם הוא כמו ילד ופועל באימפולסיביות. על אף שהוא יודע שאלוהים יגבה אותו הוא מבקש ממנו לא לפנות אל המנחות של קרח ועדתו. "וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל-יְהוָה אַל-תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" (במדבר טז, טו). הוא מערב את אלוהים בלי לחשוב, מתוך כעס, תסכול וקטנוניות, בלי להיזכר איך אלוהים מגיב במצבים האלה, ובלי ניסיון לפתור זאת בעצמו קודם.

פה נכנס העניין של "waking the beast". משה מתחיל פה משהו שהוא לא יכול לשלוט בו. אלוהים, כמו אלוהים, לא מגיב בצורה מתונה ומחושבת. לא, לא. הוא מגיב יותר כמו מאפיונר. משה מארגן את כל מה שצריך לקראת הקטרת הקטורת והמבחן הגדול, ואלוהים בכלל אומר "הִבָּדְלוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת; וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע" (במדבר טז, כא) או במילים אחרות: "זוזו, זוזו, אני אהרוג את כולם". ברגע הזה משה פתאום מבין שהוא העיר את החיה הרעה, ומגיב בדיוק באותו צורה שהוא הגיב לקרח ועדתו: "וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם" (במדבר טז, כב). כלומר, התנהגותו של אלוהים בסוף הביאה את משה למצב דומה לזה שהתנהגותם של קרח ועדתו הביאה אותו אליו. משה ואהרון עכשיו מתחננים שאלוהים לא יכעס עד כדי כך, איש אחד חטא, לא צריך להרוג את כולם. אבל האם ניתן לשלוט באלוהים?

אלוהים נרגע קצת, אבל רק קצת, ומחליט לא להרוג את כולם. מצד שני, הנשים והילדים והתינוקות שקשורים לקרח עומדים לשלם מחיר כבד: "וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים, פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם, וְטַפָּם" (במדבר טז, כז). משה זה נראה, כבר שכח עם מי יש לו עסק, שכח שאלוהים לפני רגע איים להשמיד את כולם, וחוזר "להתחבא מאחורי אבא". יתר על כן, הוא מרחיק את עצמו מההשלכות של מעשיו, הוא מסיר מעצמו את האחריות על מה שעומד לקרות: "וַיֹּאמֶר, מֹשֶׁה, בְּזֹאת תֵּדְעוּן, כִּי-יְהוָה שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה: כִּי-לֹא, מִלִּבִּי" (בדמבר טז, כח) אפשר לקרוא את הפסוק הזה כמה דרכים, אפשר לקרוא אותו כדברי תוכחה בהם משה אומר עכשיו תדעו שאלוהים בחר בי, ואני לא סתם כאן. אבל אפשר גם לקרוא את זה בדרך אחרת, עם נימה של התנצלות. תדעו שאני לא רציתי שמה שעומד לקרות עכשיו יקרה, אבל אלוהים שלח אותי ואין לי ברירה. מה שהולך לקרות דרך אגב, זה שקרח ועדתו הולכים למות, באחת משתי דרכים: "אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם, יְמֻתוּן אֵלֶּה… וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה, וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה" (במדבר טז, כט-לא)

כמובן, האדמה פוצה את פיה ובולעת אותם חיים לעונש שאני לא יכולה בכלל לדמיין. עונש חסר פרופורציה (בעיני) ביחס לתלונה שהם העלו. אבל אלוהים כבר בקריזה, הוא מרגיש את הכוח והוא לא חושב. אחרי שהאדמה בלעה את קורח ועדתו חיים אנו קוראים שבני ישראל נסים, בהיסטריה, מפחדים שהאדמה תבלע גם אותם חיים. זה הרגע בו אלוהים לא מסתפק, ומוציא אש שתאכל את יתר האנשים שהעזו לערער על סמכותו של משה.

אך צורת ההתמודדות של אלוהים הביאה לתוצאה הפוכה ממה שהוא רצה. בני ישראל כועסים, בצדק, על כך שמעל ל-250 אנשים מתו כשהם פנו למשה ואהרון. ואלוהים, כמובן, רוצה להרוג את כולם, שוב, ומתחיל מגפה שמתפשטת בעם והורגת אנשים. משה פתאום נזכר מי זאת החיה הרעה שהוא העיר וכמה קשה לשלוט בה, ומהר מהר אומר לאהרון ללכת לכפר על חטאת העם לפני שאלוהים ישמיד אותם. אך אהרון לא בדיוק מהיר מספיק: "יִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת"

בשלב הזה אלוהים כבר "too far gone". אין איך לעצור אותו, והנה הוא מציב מבחן נוסף. בשביל מה? כבר הוכחת שבחרת במשה ואהרון, מה עוד אתה רוצה? הוא רוצה ממש להשפיל אותם, הוא רוצה שלא יישאר צל ספק, הוא רוצה להשתיק אותם ולסיים עם הנושא הזה: "וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי, אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם" (במדבר יז, כ). כל שבט צריך להביא מטה עם השם של ראש בית אבותם חרוט עליו, של אהרון ייצג את שבט לוי (אותו השבט שממנו מתו עכשיו 250 איש). אלוהים יבחר באחד מהם והמטה שלו יפרח. גם אחרי שהמטה של אהרון הוא כמובן זה שפורח, עדיין צריך להמשיך באיומים "הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת, לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי; וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ" (במדבר יז, כה). שים את המטה איפה שכולם יכולים לראות, למען יראו וייראו, כמו לתלות גופה של מלשן כדי לסמן לאנשים ששוקלים להלשין מה יהיה גזר דינם.

משה התנהג בקטנוניות. הוא המנהיג, ויש לו אחריות והוא במעמד אחר מהעם. אבל הוא בחר לפרש את תלונתם של קרח ועדתו בתור איום, בתור בעיה, במקום לראות אותה כביטוי של קושי, תסכול או כל דבר אחר. משה פנה לאלוהים שיפתור לו את הבעיה, ובכך יצר לעצמו בעיה חדשה, ועוד יותר גדולה. כמו שלמשה אין יכולת לשלוט על ההתנהגות של אלוהים לאחר שהוא עירב אותו, כך גם לנו אין יכולת לשלוט על גורמים אחרים שאנחנו מגייסים לפתור לנו את הבעיות. תלמיד שפונה למורה כדי להתנקם בחבר ופתאום מתחרט על כך שחברו "הסתבך". הלשנה להורה על משהו שאח/ות עשו וחוסר הסכמה עם הצורה שבה ההורים הגיבו. שכן שמתקשר למשטרה במקום לדבר עם השכנים לא יודע כיצד המשטרה תגיב או מה היא תעשה.

לא תמיד, אבל לרוב, אנשים מונעים לעשות משהו מסיבה מסוימת. אם נעשה מאמץ להבין את הסיבה הזו אולי נכעס פחות, נפרגן יותר, ולא נמהר להעיר את החיה הרעה בכדי שתפתור לנו את הבעיות, ואולי גם תיצור לנו בעיות חדשות.

שבת שלום.


זכויות יוצרים:

Illustrators of the 1728 Figures de la Bible, Gerard Hoet (1648-1733), and others, published by P. de Hondt in The Hague in 1728


0 צפיות
  • Facebook - White Circle
  • YouTube - White Circle

קהילת כל הנשמה 

רחוב אשר 1, ירושלים 9347001

טלפון: 02-6724878

פקס:  02-6716537

מייל: kolhaneshama@kkh.org.il

© כל הזכויות שמורות לקהילת כל הנשמה