אפשר גם אחרת
הפרשות האלה, המחוברות להן לרוב יחדיו, קוראות לנו לקרוא בהן מכיוונים שונים. לכאורה, שתי פרשות קצרות, לא מלאות בתהפוכות או סיפורים מרגשים. רק הרבה חוקים מכל מיני סוגים וטעמים.
פרשת אחרי מות נפתחת לא ברצף הפרשות, אלא אולי באותו רגע דרמטי קצת אחרי מות שני בני אהרון. מוות כה קשה ומורכב.
חוקים, הגדרות, התנהלות מאוד מסויימת. רק כך. ולא אחרת. אין מה לשאול, להציע לבדוק. האמת, בקריאת הפרשות האלה ודומות להן, מפתיע לחשוב כמה היהדות היא דת פרשנית, דת של אפשרויות וויכוח. כל כך "קל" ליפול לציטוטים של אמירות מדוייקות – כך כתוב וכל נעשה. ואם לא נעשה אז נמות כמו שני בני אהרון. עולם של שחור ולבן, מותר ואסור, טמא וטהור, קודש ו...
ההיבדלות, הצורך להיות אחרים – " כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם. כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם." כך מסתיימת פרשת אחרי מות. פרשת קדושים מסתיימת במילים:
"וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם. וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי."
בסופם של הימים הלאומיים, בתוך ימים של היפרדות עולמית למשפחות, בתים, התרחקות פיזית, אני רוצה לשאול – מה המטרה של ההפרדה וההבדלה הזו? אני יכולה להבין את הצורך לייחד זמן, להפוך משהו למיוחד ונדיר.
אבל מה יש בצורך הזה להגיד – אנחנו טובים יותר, הצדק איתנו, האמת אצלנו – וכל השאר חיים בחטא או טעות? מה הצורך לטפוח לעצמנו על השכם ולהגיד – אצלנו הכי טוב, אצלנו לא כמו אצלכם?
ואולי, במציאות של העולם, אני צריכה לשאול, מה כל כך לא "רגיל" אצלי, שכל ההתבדלות, והטפיחה העצמית על השכם, וההסתגרות פנימה אל איזה קולקטיב מדומיין קשה לי כל כך?
אם אני רוצה לדמיין את האלוהים שלי, היא מכילה ורחומה, יש דרכים שונות ומגוונות להגיע אליו. כל בני האדם הם יציריה, וכל העולם הוא שלו. לנו יש מסלול מסויים אנו בוחרים ובוחרות להמשיך בו. אבל יש בו נתיבים שונים, יש בו אפשרויות מחשבה וביקורת.
אחרי מות שני בני אהרון, אני לפעמים עוד מחכה לפסוק שיופיע פתאום ויגיד, "סליחה, טעיתי. לא הייתי צריך לקחת אותם." בסיומן של הפרשות, יחד עם החוקים המורים לנו כיצד עלינו להתנהג על מנת ליצור חברה אנושית טובה וראויה, אני עוד מחפשת לפעמים את הפסוקים (שתודה לאל חז"ל כבר כתבו לנו) – " לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו אבא גדול מאביך. ושלא יהו מינין אומרים, הרבה רשויות בשמים. ולהגיד לד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם."
"עוד נלמד לחיות ביחד/
בין חורשות עצי זיתים/
ילדים יחיו בלי פחד/
בלי חומות, בלי מקלטים.
על קברים יפרח העשב/
לשלום ואהבה,
מאה שנים של חרב/
ועוד לא אבדה התקווה" (בית נוסף ל'יהיה טוב', שחיבר דייויד ברוזה)
שלא נפסיק לשאול, ולא נפסיק לחפש. וגם כשאומרים לנו שכך הוא הדבר ואין אפשרות אחרת, נסתכל על יד, ונבדוק מה עוד אפשר לשאול, לבדוק, לחשוב.
שבת שלום!
