רשת במדבר
במדבר היא הפרשה הפותחת את ספר במדבר. הספר עצמו יגלגל את העליות והירידות בארבעים שנות מסע של עם ישראל בנדידה מסיני עד גדות הירדן. בספר זה, אנו נלמד על התפתחות הנפשית והמבנית של שבטי ישראל והתלכדותם לעם אחד ומאוחד. כמוכן, אנו נחזה בהתפתחות הקשר בין עם זה ואלוהיו, לעתים בשמחה מהולה ביראה, ולעתים בפחד מהול בכאב. אך כל אלה חזון למועד. בפרשת במדבר, אנו עדיין בשלבים המתקדמים של התארגנות לפני המסע המפרך.
רוב הפרשה מתמקדת במפקדם השמית של בני ישראל בכלל. אך לא במפקד זה עניינינו כאן, אלא בהיבט אחר, יותר חבוי, של ההכנות למסע. בפרשה, אנו למדים בפירוט רב על ההתעסקות של אהרון ובניו באריזת כל אביזר, כלי, קורה, וכף של אוהל המועד ותכולתו. כל דבר מתכסה פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. ארון העדות, למשל, מתעטף בפרוכת, ואז בכיסוי עור תחש, שמתכסה, לבסוף, גם הוא בבד כליל תכלת. ואחרי כל זה, החבילה הסופית נתלית ממוט. ההתעסקות האובססיבית הזאת חוזרת פעם אחרי פעם ביחס לכל פריטי האוהל – כיסוי, אחרי כיסוי, אחרי כיסוי ולבסוף תלייה ממוט.
הטקסט עצמו מציע שני הסברים מפי הגבורה להתעסקות הזאת. ההסבר הראשון מתמקד בהימנעות מנגיעה: ...וְאַחֲרֵי-כֵן יָבֹאוּ בְנֵי-קְהָת לָשֵׂאת, וְלֹא-יִגְּעוּ אֶל-הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ. (במדבר, ד:15). ההסבר השני מוסיף לאיסור על נגיעה גם הפן של מניעת התקרבות כלשהיא ואף ראיה מרחוק: וְזֹאת עֲשׂוּ לָהֶם, וְחָיוּ וְלֹא יָמֻתוּ, בְּגִשְׁתָּם, אֶת-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: אַהֲרֹן וּבָנָיו, יָבֹאוּ, וְשָׂמוּ אוֹתָם אִישׁ אִישׁ עַל-עֲבֹדָתוֹ, וְאֶל-מַשָּׂאוֹ. כ וְלֹא-יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַּע אֶת-הַקֹּדֶשׁ, וָמֵתוּ. (שם, ד:19-20).
המסר ברור: אם לא הוסמכת לכך, אל תיגע, אל תתקרב, ואפילו על תסתכל! וכדי שלא יהיו מקרים מצערים בעת טלטולי העברת הקודש במדבר, אהרון ובניו נצטווו להסתיר את הכלים מאחורי כסות חוזרת, ואף לתלות אותם באופן שידי הנושאים לא יגעו באותו בד עטיפה.
בתורה עצמה, אנו למדים על התוצאות הרות אסון למי שלא שמע להוראות האזהרה הללו. למשל, בפרשת אחרי מות מתואר מותם של נדב ואביהוא, אשר העזו להתקרב מבלי רשות. ידוע גם סופו העגום של עוזה ששלח ידו לייצב את הארון פן יפול: וַיִּחַר-אַף יְהוָה בְּעֻזָּה, וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל-הַשַּׁל (שמ"ב, ו:7). כל אלה עומדים כאין וכאפס לעומת הקורות לאנשי בית שמש אשר העזו להציץ על ארון הקודש במערומיו: וַיַּךְ בְּאַנְשֵׁי בֵית-שֶׁמֶשׁ, כִּי רָאוּ בַּאֲרוֹן יְהוָה, וַיַּךְ בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ, חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ (שמ"א, ו:19). עוצמת התגובה משאירה אותנו פעורי פה.
אמנם, עוד בספר שמות (לג:ב) לרגלי הר סיני, משה הוזהר מפורשות: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי. ואיכשהו, העונש על התקרבות יתרה למקור הקדושה נשמע סביר. אך עונש מוות על נגיעה אקראית באחד מכלי הקודש? למשל, על נגיעה במוט המחזיק את הוו שממנו תלוי כף? לאור חומרת הדין, אין פלא שאהרון הכהן ובניו שקדו בעטיפה כפולה ומכופלת בכדי להרחיק כל בדיל אפשרות של נגיעה או הצצה.
חז"ל, כדרכם, חולקים על סיבת האיסורים החמורים. יש הדוגלים בשיטת "דבר מביא לדבר" : ראיה עלולה להביא לידי נגיעה, ונגיעה עלולה להביא – הס ושלום - לשימוש בפועל של כלי הקודש על ידי טמאים בנפשם. כנגד גישה זו, יש המצביעים על האפשרות ששמץ מן השכינה שוררת בתוך כלי הקודש, ומגע בהם כמו מגע בקודש הקדושים.
אך נראה לי שהאיסור אולי טמון באפשרות אחרת, היא הנטייה של כולנו להתרגל. בני אדם סתגלנים מטבעם. אנו נוטים להתרגל לכמעט כל דבר במהירות שיא. דברים שאנו רואים יום-יום – אפילו המחרידים ביותר – הופכים בנליים, לדבר של מה בכך. אנו בעידן הקורונה מקבלים בשוויון נפש מעשים וחזיונות שלא היינו מעלים על הדעת לפני שבועות מספר. ואמנם, יכולתנו להסתגל מקלה עלינו לקבל מעברים קשים שהמציאות כופה עלינו, אך היא מרוקנת במהירות את המטען הרגשי של עצם החוויה עצמה.
וזאת הסכנה שהאיסורים באים למנוע: שהס ושלום נאבד מתוך התרגלות הטבעית אפילו שביב אחד של יראה מפני המסתורין והטהרה הסובבים את הקדושה. האיסורים פועלים להבטיח שהעל טבעי אף פעם לא יהפוך לטבעי ומובן מאליו. הענן יוכל לעבור על פנינו, אך לנו אסור לעבור על פניו.
