פרשת ויחי היא הפרשה השתיים עשר והמסיימת של ספר בראשית. היא מהווה סוף לסאגה המשפחתית שהחלה ברוב פאר עם אברהם, עברה ליצחק, התגלגלה ליעקוב, ומסתיימת עם יוסף על פי התהום והשעבוד. בפרשה הזו, אנו עדים אילמים בצער למותם של יעקוב ויוסף, שניהם בארץ נוכרייה. אנו צופים במעמדי הפרידה של אבות שהגיעו לסוף דרכם. . אך מאחורי הטכסים הללו, אנו חשים גם בלידה: הלידה של העם שבדרך –עם ישראל. עד עתה, בראשית דנה בסיפורה של המשפחה השבטית, ומתארת בפירוט רב את היצרים, הכעסים, והקנאות שמפרידים ומפוררים אותה אף, מעתה, בספרי התורה הבאים, אנו נעקוב אחרי ההתגבשות והפריחה של עם ישראל מתוך הדלות.
שני המעמדים הקשורים לפרידתו של יעקוב – ברכת אפרים ומנשה וברכת האחים - נותנים את האותות הראשונים לפני המהפכה שבדרך. לאורך כל ספר בראשית, אנו עדים – דור אחרי דור - למאבקי כח מרים בין אחים, מאבקים עיקשים על אהבת אביהם ועל ברכתו. יהי זה יעקוב וישמעאל, יצחק ועשו, או יוסף ואחיו: הפנים משתנות וגם הנסיבות, אך הדינמיקה נשארת אחידה. מי יזכה בבכורה? ומי יידחה החוצה? גם האבות וגם האימהות נשאבים למערבולת יצרית שבסופה אח אחד עולה, ואח אחד נדחק לשולי ההיסטוריה. בסיטואציה כזו, לא ניתן להגיע למסה קריטית שתוליד עם.
כשאנו קוראים על המעמד של ברכת אפרים ומנשה, רובנו נמשכים לקוריוז של שיכול הידיים בעת ברכת הבנים. תנוחה תמוהה זו של ידי יעקוב מבליטה כמובן את העובדה שיעקוב ממשיך את הנטייה של העדפת הצעיר על פני הבכור בלידה. אך שיכול הידיים עלול להסיט את תשומת הלב מתופעה יותר מהותית. כאן, לראשונה, הברכה לעתיד אינה באה מן האב, אלא מן הסב! אין פה מעבר מדור אחד לזה שבא אחריו, מאב לבן, אלא מן האבות הקודמים. אין פה כבר ענין של הורשה המוגבלת ליחיד, אלה העברה הרבה יותר מכילה וכוללת. מעתה, מקור הברכה של הכלל לא יהיה טמון באביהם הישיר, אלא באבותיהם המשותפים.
בברכת אפרים ומנשה, יש היבט נוסף וחשוב – היא ניתנת באופן פומבי . מקודם, הטכסים הללו היו כמעט סודיים. זכור לדוגמא את אוירה המסתורית שאפפה את ברכת יצחק ליעקב באוהלו האפלולי של יצחק. שם הכל נעשה רחוק מן העין, כשאח אחד אינו יודע את קרות אחיו. אך מעתה, העברת הברכות תעשה בשקיפות מלאה. שקיפות זו תקטין את האפשרות של מזימות ותככים שכה פגמו באחדות המשפחתית.
יש פן נוסף בברכת אפרים ומנשה, פן שבא לביטוי ביתר שאת בברכת כלל השבטים על ידי יעקוב – ההשתתפות הרבתית. בברכת הבנים, אנו רואים איך כל אחד ואחד מקבל ברכה, בעת ובעונה אחת. כל ברכה אישית למדי, אך בסופו של דבר משלימה ומרחיבה את זו של הזולת. רק בחיבורן יחד, תצא ערך ורווחה לכולם. כל שבט מקבל את חלקו, אך אותם חלקים רק מקבלים משמעות כשהם נשענים זה על זה. מקודם, טכסי הבכורה היו ענין של קבלה של בן אחד ודחיה של בן אחר. אך בידי יעקוב, טכסי הברכה הללו הדגישו את הביחד, והתרומה של כל אחד ואחד לרווחת הכלל. בבת אחת, יעקוב הופך את ענין ההורשה לעניין שיתופי – שכל אחד זוכה בו. מעתה, טכס הבכורה יאחד את בנים במקום לפורר ביניהם.
אם כן, אפשר לומר שבערוב ימיו, יעקוב הביא לתיקון של הקללה שרבצה עליו מאותו יום שבו הוא קיבל את הבכורה לידיו. בתחילה, היה נראה שההעדפה שהפגין ליוסף הייתה יכולה להמיט אסון על הדורות הבאים. אך הוא למד את הלקח. בעת פרידתו הוא שינה ללא היכר את מהות הבכורה והברכה באופן שיאפשר אחדות וימנע פירוד: שקיפות על פני סודיות, העברה של מקור הברכה מן האב אל האבות, ושיתוף ושיתופיות של כולם יחדיו בירושה מאחדת. בכח כל אחת מן התמורות הללו לאפשר קיומו של עם בנוי משבטים הנסמכים זה על זה.
