פרשת ויצא, הרביעית לספר בראשית, היא כולה מוקדשת לתלאות של יעקב בחרן. אמנם, תחילתה וסופה של הפרשה במפגש שמימי עם מלאכי השמים. אך בין לבין, עובר יעקב סדרה של חוויות מאד ארציות שהופכות אותו מאיש תם יושב אוהלים (בראשית כה:כז) כנועה ומפוחד לראש שבט הדור בביטחון עצמי. בזמן שהותו אצל לבן הארמי, יוסף נעשה לרועה צאן משופשף המכיר את רזי השדה ורזי החיים. שם ובחרן הוא נעשה לגבר בין הגברים: הוא פוגש את פני האהבה הצרופה – בדמותה של רחל, ופני החובה וההורות –בדמות לאה. גם מבחינה חומרית, הוא משגשג ונעשה גביר ממש עם רכוש רב. יעקב נכנס לחרן נער מפוחד חסר כל , אך חוזר לארץ הקודש כראש שבט שלם בהתאם להבטחה האלוהית.
השינויים החיצוניים מלווים בשינויים פנימיים עמוקים של התבגרות והעצמה אישית. הרי יעקב לא הגיע לחרן סתם כך,אפילו לפני מסעו הוא קבל ברכה אלוהית. ברם, המעבר לחרן הוא ניסיון בריחה – בריחה מהתמודדות עם מעשה המרמה כלפי יצחק אביו, בריחה מכעסו ורצון הנקמה של עשו על גניבת הבכורה. אך מעל לכל, יעקב בורח מן הקושי שלו לעמוד על שלו מול כל העולם של כיעור היחסים, תככים, תיסכולים, ושקרים שהולידו את מעשה המרמה.
למרבה האירוניה, השהות בחרן מעמיד את יעקב מול אותם קשיים שחווה בבית אך הפעם בחזות קצת אחרת ונותנת לו אפשרות לעצב את עצמו מחדש. אמנם, בעת שהגיעו לחרן, נראה שיעקב מצא חוף מבטחים, מוגן מצרות העולם. הוא נקלט ואומץ בחיבוק חם ונשיקה מצלצלת על ידי לבן הארמי ומשפחתו. הם מציעים לו עתיד וורוד של חיים כרועה צאן נשוי לאהוב לבו רחל. שבע שנות עבודה בשדה מחשלות אותו פיזית ונפשית, והוא נכנס לליל הכלולות חסון ושמח בחלקו.
ואז, שוד ושבר! אור הבוקר מגלה ליעקב שהוא נפל בפח שנטמן לו על ידי כלל משפחתו המאמצת. לבן כאב השבט בולט כיד המכוונת מאחורי מעשה המרמה. אך בסופו של דבר, נהיר ליעקב שבני המשפחה נטלו חלק בדבר – החל מכלתו הטרייה לאה, עבור לאהובתו רחל, וכלה בכל האחים סביב. קשה לתאר את מה שעבר בראשו של יעקב באותם רגעים של מפלה. יכולנו לצפות בקלות לקשת של תגובות - זעם, כעס תהומי, קללות, איומים, צעקות, ואף אלימות.
אך אין רמז לכך בפרשה. התגובה של יעקב היא הססנית ומפייסת. הוא תוהה, הוא מבקש הסברים הגיוניים. וכשחמו הטרי לבן מציע ליעקב לקבל את רחל בעבור עוד שבע שנים של עבדות, הוא מקבל את ההצעה בהכנעה מפתיעה.
הייתכן? כל בר דעת של היום היה מזדעק רק למשמע ההצעה הזו – מה פתאם עוד שבע שנים? היינו מצפים שיעקב ידרוש לקבל את רחל כאן ועכשיו, ללא תמורה כלל, ואף לפיצוי נוסף על העלבון וכאב הלב. אך יעקב לא. הוא מספיק בוגר לא לברוח מן הזירה – הרי הוא מאד רוצה את רחל. אך הוא אינו די בשל ובוטח בעצמו לדרוש את עלבונו במפגיע. הוא אינו בורח, אך גם אינו עומד על שלו ומתעמת עם אביו המאמץ. במבחן ההתבגרות, יעקב מקבל ציון של עובר בקושי.
בהמשך השהות שלו בחרן, נראה שיעקב עושה חייל. הוא מצטיין כרועה צאן מחונן וכאב ומשפחתו ורכושו גדלים גם כן. אך הצלחתו מביאה לגל של קינאה ורינונים מצד לבן ובניו, גל שמאיים להפוך לאלימות ממש. מציאות זו מעמידה את יעקב במבחן. ובתחילה נראה שהוא עומד להיכשל בו. במקום לעמוד על שלו מול לבן, יעקב מתכונן לברוח. אמנם, לא בחיפזון ולא בחשכת ליל, אלא לאט ובחישוב הדעת.
אפשר כמובן לתרץ את נסיון הבריחה בגורמים חיצוניים. הרי נשות יעקב משדלות אותו ומאיצות בו לברוח. ואיפילו הקדוש ברוך הוא מציע ליעקב שהגיע העת לקום ולעזוב "... כי ראיתי את כל אשר עשה לבן לך...." (בראשית לא: יב) אך בסופו של דבר, זה יעקב שמחליט על הבריחה. נדמה שמול האיום והכיעור, יעקב ניסוג לאותם דפוסים שהביאו אותו לחרן בתחילה. נדמה שכל השנים בחרן לא הביאו לשום שינוי אמיתי באישיותו.
ואז, באמצע המסע, בהרי גלעד, קורה מהפך. כשיעקב עומד מול לבן הרודף וחבר מרעיו, ושומע את דברי התוכחה והאיום שלו –משהו קרדינלי משתנה בו. יעקב עומד על שלו ותובע את עלבונו: "ויחר ליעקב וירב בלבן ויען ... מה פשעי מה חתאי כי דלקת אחרי..." (בראשית, לא:לו). ושם, בגבעה, יעקב לראשונה שופך את כל מרי לבו ודורש את עלבונו. הוא מתיר לעצמו להתעמת ולהתגבר כארי. שם, מול האיום הממשי, הוא מתגלה בכל כוחו ואונו: היעקב שחוזר לארץ ישראל אינו עוד היעקב שיצא ממנו. הנער התמים והמפוחד יושב האוהלים, נעשה לגבר המסוגל לעמוד מול אתגרי החיים.
אין ספק שהתלאות של יעקב זוכות להד אצל כל אחד ואחת מאיתנו. כמה פעמים מצאנו את עצמנו, כמו יעקב, עומדים מול עומדים אתגרים ואיומים בחיים? וכמה פעמים מצאנו את עצמנו, למורות רוחנו, נסוגים לדפוסים של ילדותנו - דפוסים של פייסנות, כניעה, ובריחה? וכמה פעמים, שאלנו את עצמינו – עד מתי? החוויות של יעקב בפרשת ויצא מזכירות לו שאנו לא עבדים של העבר. כל רגע יכול להיות הרגע של מהפך. כל רגע, נותן לנו האפשרות להתגבר כארי. כל מה שעלינו לעשות הוא לתפוס את הרגע. ואם לא עתה, אימתי?
