ספר "ויקרא" ידוע כ"ספר הכהנים", המדריך המלא לכל פעולות הפולחן והקודש. אמנם מילות הטקסט מופנות כביכול לעם ישראל כולו, אבל ברור למדי שאוכלוסיית היעד המרכזית הם הכוהנים והלווים. (אני סמוך ובטוח שכל כוהן מתחיל עבר מבחן תאוריה בספר ויקרא לפני שניתן לו להיכנס לתפקידו). הפרשה הראשונה בספר –פרשת ויקרא – צוללת הישר עמוק ללב העשייה בעולם הקודש, עבודות הקורבנות במשכן ובמקדש בפרשה, אנו למדים על כל האיפיונים של 6 קטגוריות הבסיס של קורבן: עולה, מנחה, שלמים, חטאת, ואשם. הם מאופיינים על ידי טיבם (סוג הבשר או הצומח), ערכם, קהל היעד (הדיוט, הכהן, הנשיא, או כלל ישראל) , וסיבתם (המעשה שבאים לכפר עליו). בהמשך, יופיעו עוד ועוד איפיונים, סיייגים, והוראות ביצוע. למרות שהטקסט כתוב בצורה פשוטה ונהירה למדי, מימדי ההפרשה ותכניה מביהירה היטב שהכהונה הייתה מקצוע עיוני, מורכב, ומסובך, שדרש מן ההתעמקות ומסירות.
בשביל הדרשן המודרני, פרשת השבוע (וספר ויקרא בכלל) מעמידים קושי רב. הרי אין היום מקדש, ואין קורבנות. ברם, מוסד הקורבנות היה ציר מרכזי בחייו של העם במדבר ובארץ ישראל אז, אך היום אין להם אותו משקל מעשי. ספק רב אם רוב עם ישראל היה חפץ בהם היום. ועוד יותר ספק האם הקדוש ברוך הוא היה דורש בחזרתם (ראה למשל הושע ו:ו כי חסד חפצתי ולא זבח ....) אי לכך, הדרשן המצוי נוטה לחפש את המסרים שלהם לא במילות הטקסט עצמם אלא במרווחים ביניהן. וכך נעשה כאן.
כפי שציינו, פרשת ויקרא מבחינה בין הקורבנות על פי סוג העבירה שהם באים לכפר עליה – גניבה, שקר, שבועת שווא, גזל וכדומה. יש כמה התייחסות למעמד החוטא –כהן, נשיא, הקהילה, או ההדיוט הפשוט. אך בתוך ריבוי הסיווגים של העוולים ועשייתם הנלוזה, קופצת לעין הבחנה ממין אחר – הבחנה על בסיס מידת הידיעה של עושה העבירה לגבי מהות העבירה: האם הוא מודע כלל למה הוא בעצם עשה.
מה הכוונה?
הנוסח השכיח לגבי עבירות ומעשה הקורבנות בפרשת השבוע הוא, לדוגמא: "ואם נפש אחת חטא בשגגה.... והודע אליו חטאתו...והביא קרבנו....(ויקרא ד:28-27). כלומר מעשה החטא והכפרה מחולק לשלשה: 1. פלוני עושה חטא (בטעות כמובן) , 2. פלוני מכיר בפומבי על חטא, ואז ורק אז 3. פלוני מקריב קורבן בכדי לכפר על חטא. בדרך כלל, מהות העבירה נהירה לחוטא באופן הוודאי ואין לו קושי להכיר בו ולהודות בו. אך קיימת אפשרות יותר עמומה ותלויה בספק. יש לפעםים שהאדם כלל אינו בטוח האם בעצם ביצע מעשה או לא. במציאות המורכבת יש כל מיני נסיבות לא לגמרי ברורות. אך רק בהבהרתן ניתן להסיק האם הייתה עברה ומה טיבה. במקרים הללו, טיב הכפרה אינה וודאית אלא תלויה. :
אפשר לחשוב שבמקרה כזה, במצב של אי ידיעה ועמימות מוסרית, במצב שאדם לא יכול להכיר בטיב חטאו ולהודות בו בלב שלם, אוליי ראוי לפטור את הדיוט כלל מן הצורך בכפרה ובקורבן. אך לא! במצב של חטא תלוי בספק, הטקסט קובע קורבן מיוחד – האשם:
"וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ:) וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ (ויקרא ה:18,17)."
וראו מה הפלא! הקורבן הנדרש מן החוטא בספק הוא שווה פי שניים מן הקורבן הנדרש מן החוטא הוודאי!
לחז"ל לא היה שום קושי בעצם העובדה שאדם שאינו בטוח בחטאו עדיין יהיה חייב לכפר עליו. הרי הפרשה עצמה מספקת הסבר באלה המילים: אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַיהוה (שם, 19). כוונת המשפט היא שבסופו של דבר, הקביעה לגבי טיבו של מעשה – כחטא זה או אחר, וא בכלל – אינה ניתנת ביד האדם אלא ביד בוראו. ובמצב זה, עדיף במצב ספק להקדים תרופה למכה. עבור הדיוט, עדיף שייטול תרופה גם אם הוא לא בטוח שחלה. (ומי מאיתנו השוהה בבידוד אינו מודע להגיון הזה?)
אך נותרת בעינה השאלה – למה הקורבן על חטא תלוי יותר גדול מזה הניתן בחטא וודאי?
מאז ימי המשנה, חז"ל הרבו לדוש בסוגיה זו. חביב עלי מכל ההסבר של הרמב"ן (ויקרא, ה טו) :
וטעם אשם תלוי, מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא. לדידו של הרמב"ן אסור לנו להשאיר את את מעשינו תלויים באויר, ללא טעם וללא כוונה ברורה, מתוך תקווה שנהנה מן הספק. עדיף שנתבונן בהתנהלות שלנו בדרך קבע ונשפוט אותה לעומק בעצמינו, לפני שהיא תובא בפני שופט אחר. כל אחד חייב לתת דין ברור לעצמו, ואם לא– הוא עלול לשלם מחיר יקר כפליים.
אנו חיים היום באוירה של "מה יגידו הבריות?" "איך אנחנו נראה בעיני אחרים." כולם רצים סביב בתחושה שהדין שנקבע על ידי העם (או עמך) הוא הדין העיקרי. אך דין האשם התלוי מזכיר לנו שהעיקר והיקר הוא הדין שעלינו לתת לעצמינו.
