פרשת וישב, התשיעית לספר בראשית, פותחת את הסגה של יוסף ואחיו וירידתם למצרים. תולדות יוסף והירידה לעבדות יעמדו במרכז הבמה החל מפרשה זו ועד סוף הספר. כמעט רבע מבראשית מוקדש לסיפורים סביב יוסף. הפרשה השבוע גדושה במבחר סיפורים מוכרים היטב –קינאת האחים שמביאה למכירת יוסף לעבדות, מעשה יהודה ותמר, עלילתה של אשת פוטיפר, ופתרון החלומות של שר המשקים ושר האופים. העין והאוזן נשבות בקשת הדמויות, צבעי התחפושות (תמר כזונה, יוסף בכותנות הפסים), מסתורי החלומות, ודרמות והאינטריגות למכביר. ממש סרט טורקי. ההילולה מדגישה את העובדה שאנו עומדים בפתחו של סיפור רב היקף שבסופו ייוולד עמינו . ובתוך שלל הסיפורים השונים, מקופלת היטב, מסתתרת התשובה לשאלה אחת מרכזית – למה כל הענין הזה של הירידה למצרים היה נחוץ? כל אחד מסיפורי הפרשה תורמת נדבך אחר לפתרון השאלה הזו.
הרמז הבולט ביותר הוא דווקא במערכה שנייה של הפרשה – במעשה יהודה ותמר. בקריאת הטקסט, רובנו מתמקדים בעניין גילוי העריות המזדקר מן הסיפור. אך אל לנו לגלוש מהר מדי על פני המתרחש קודם: על עצם העובדה שיהודה בוחר באישה מקומית ככלה, וכך גם בנו בכורו. במעשה זה, חסל סדר קבוע אצל האבות בו מצאו כלות מתוך מבני המשפחה בחרן. הנה יהודה, ממשיכו הטבעי של יעקוב מעדיף להתרועע אצל הכנענים המקומיים ואף להתבולל בתוכם. התשובה האלוהית לא מאחרת לבוא : "והיה ער בכור יהודה רע בעיני יהוה וימתהו יהוה." (בראשית, לח::7) יש לשים לב שגזירה לא באה כתגובה למעשה של ער, אלא על עצם קיומו ונישואי התערובת שאיפשרו זאת. הפרשייה עם תמר רק מחזקת את התחושה שנישואי תערובת תביא להתבוללות והתפוררות של העם טרם עת. הפרשיה מדגישה הלכה למעשה את סכנות של התבוללות שהיו טמונות במגורים בארץ כנען עבור בני יעקוב. מבחינה זו, הירידה למצרים מצטיירת כניסיון התרחקות מן הכמיהה לקסמי בנות כנען ומשידולן להפר את המוסר של אל האבות.
נדבך נוסף בהסבר הירידה למצרים ניתן בפרשייה הפותחת את פרשת וישב: קינאת האחים ומכירת יוסף לעבדות. גם כאן, עוצמת מעשה החטיפה והמכירה של יוסף לסוחרי העבדים עלולה להסיט אותנו מן השורשים שלו בעצם השנאה הרוחשת בין בני יעקוב. אמנם, שנאה ומתח בבין אחים אינו בהכרח חידוש למי שקורא את סיפורי האבות. הרי גם אצל יצחק וגם אצל יעקוב אנו למדים על המתחים הנוצרים בין אחים למחצה, לפעמים מתוך היריבות על אהבת האב או על הבכורה, ולפעמים מתוך היריבות של אימהותיהם. אך פעם אחרי פעם, סיפורי בראשית מצביעים על הפתרון המצוי – התרחקות איש מאחיו וחיים בנבדלות אחד מן השני. אך תופעה זו של התרחקןת התפרקות לא יכולה להניב עם מאוחד ומלוכד. כדי לצמוח ולגדול, הבנים חייבים ללמוד איך להיות יחד, ואיך לבחור את מי שיוביל אותם.
סוגית ההובלה מוזכרת כמעט מייד בפתח הפרשייה, עת סיפור החלומות. כל פשר החלומות סובב סביב הציר של הובלה והנהגה. מיד בשומעם את חלום הראשון - חלום האלומים - האחים תוהים: "... המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו...? (בראשית לז:8). החלום השני מבהיר ביתר שאת את נושא המשילות על ידי הבלטת ההסימבולים של השמש והירח , שנוצרו כמובן לממשלת היום וממשלת הלילה. וגם בהמשך הפרשייה אנו עדים במשתמע לקשיים של האחים לעבוד תחת יד מוביל אחד. חלק מן האחים מציעים להרוג את יוסף, ראובן מציע להשליך אותו לבור, אך יהודה מציע למכור אותו לסוחרים. ימינו לא יודע משמאלו, ואין יד מכוונת אחד ועקבית אחת. המשפחה לא יכולה להתלכד ולקבוע את עתידה בצורה מושכלת. מבחינה זו, הירידה למצרים תחת משטרו הכפוי של יוסף מצטיירת כהתנסות בכור חיתוך שיביא להתלכדות בין הענפים השונים של השושלת והכפפה שלהם להנהגה חזקה.
גם במעשה אשת פוטיפר יש מה ללמוד על הנחיצות של הירידה למצריים. הפעם הנושא על הפרק הוא לא התבוללות או לכידות אלא הקשר בין עם ישראל ואלוהיו. ברם, אצל האבות, נוצר דפוס של דיבור ישיר והתערבות ישירה של האל בנעשה. מדי פעם, כמובן, האבות היו צריכים איזכור למרכזיות של הקדוש ברוך הוא בחייהם ( לדוגמא: וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש יהוה במקום הזה ואנכי לא ידעתי (בראשית כח: 16)). אך נוכחת האל הייתה ניכרת. ופעם אחרי פעם, הובהר שהקשר הזה נסמך לא מעט על הבטחות אלוהיות מפורשות לשגשוגם של האבות בכל עת ובכל מקום.
אך בפרשת וישב, ובפרשות בהמשך, אנו עדים לשינוי מהותי באופן הפעולה האלוהית. אמנם, שומר ישראל ממשיך לדאוג לשלומם של יוסף ואחיו. אך הוא עושה זאת באופן יותר חבוי ופחות ישיר. אין יותר דיבור פשוט או הבטחות חד משמעיות אלא מסרים מעורפלים ומקופלים בחלומות קצת סתומים. אין פה הוראות מובנות כמו "לך לך", אלא הכוונה חצי-נסתרת. לפעמים ההכוונה הזו היא עדינה, כמו הופעתו במקרה של "האיש" שמפנה אות יוסף לחפש את אחיו בשדות דותן. לפעמים היא יותר ניכרת, כמו הופעתם של שיירה של סוחרים בדיוק באותו זמן שיהודה מתלבט על גורלו של יוסף בבור.
נראה שהשינוי הזה באופן הפעולה האלוהית מתבקש מעצם המעבר מרובד האישי-יחידני של האבות לרובד הקבוצתי יותר של יחסים עם אומה רבת משתתפים בעתיד לבוא. לאור זאת, נשאלת השאלה: איך יתמודדו בני יעקוב (ועם ישראל אחריהם) עם המעבר. האם יתמידו בנאמנותם לאל האבות וכללי המוסר שלו גם בחלוף אופן ההתבטאות של הברית הניצחי?
על השאלות הללו, וטיב התשובות הצפויות, באה המעשיה של אשת פוטיפר לרמוז. הטקסט מבהיר שאשת פוטיפר מעמידה בפני יוסף מבחן פיתוי אכזרי ומתמשך. יוסף בתחילה מסביר-מתרץ את סירובו בכך שאינו יכול לפגוע באמונו של בעל הבית שאינו נוכח אך נתן בו אמון כה רב. ואז הוא מגיע לעיקר: "...ואיך אעשה את הרעה הזאת וחטאתי לאלוהים (בראשית, לט:9)" יוסף עומד במבחן הנאמנות, לאל שפועלתו אינה כה נהירה וניכרת. הפרשייה הזאת רומזת שהירידה למצרים תשמש כמבחן נאמנותם של יתר בני ישראל מול אל שנראה כאילו אינו נוכח או מקשיב.
חז"ל אמנם ראו בפרשת וישב כפתיח דידאקטי לשאלת הנחיצות של שנות העבדות במצרים. אולי היא באמת הייתה נחוצה לחישול העם בפני התבוללות והרחקת הפיתויו של הנכר. ואולי הייתה נחוצה לליכודתה של בני יעקוב מפולגים והפיכתם לעם שבטי מאוחד תחת הנהגה מרכזית. ואולי היא הייתה נחוצה לעיצוב מחדש של אופן הקשר בין האל לנאמניו. הצרה היא של כל הבעיות הללו לא הגיעם לפתרון המלא או הסופי שם. מהיבט זה, קל להבין למה היה חשוב לחז"ל שנקרא את פרשת וישב בסמיכות לחג החנוכה. כי אותם השאלות הנרמזות בפרשה עלו בעת המפגש בין ישראל וותרבות יוון – של התבוללות, של מתח בין אחים, ושל עיצוב מחדש של היחס בין האל לעמו. והשאלות שהיו חשובות דאז לא פחות רלוונטיות היום. אולי באור הנרות הללו, נטיב לראות את התשובות ביתר בהירות.