השבוע ראיתי בפייסבוק את התמונה הזו יחד עם המלל הבא:
השבת אבידה:
בהליכה קצרה בנחל שיח היפה בחיפה מצאנו מסיכות במצב משומש.
שייך למישהו? [1]
מבחינתי זו היא פרשנות מרתקת למצוות השבת אבידה המוזכרת בפרשת השבוע שלנו, בספר דברים פרק כ"ב:
"א לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ ב וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם ד לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ"
קיום מצוות השבת אבידה הוא חלק בלתי נפרד מהחברה שלנו. מראה די רגיל הוא לראות שלט בכתב יד בתחנת אוטובוס או פוסט בקבוצה שכונתית בפייסבוק הנושאים את הכותרת 'השבת אבדה'. גם למי מאיתנו שלא מכירה את תילי התילים של ההלכות לגבי מצווה זו, ישנה תחושת מחוייבות עמוקה להשבת אבידה. אולי זה קשור לרצון לשמר סדר בעולם- שהכל ישוב על מקומו בשלום. אולי זה קשור ברצון שלנו כבני אדם לתייג לכל חפץ תג שייכות.
מצוות השבת אבידה היא מצווה הכוללת כל חפץ או דבר. ולכאורה מניסוח הפסוקים בתורה, אין דבר שלא משיבים. יתר על כן, ישנה החובה לשמור ולטפח את האבידה עד שניתן להשיב אותה אל בעליה. בסמיכות למצווה זו מוזכרת גם החובה להקים את בעלי החיים הנופלים. המצווה היא לא להתעלם.
חיינו בתוך קהילת כל הנשמה ובחוגי ההתחדשות היהודית מאפשרת לנו חיים ללא התעלמות, חיים של ראייה. רבות מאתנו עוסקות בראייה זו וחוסר התעלמות זו בחיינו המקצועיים. ברצוני להדגיש כי ראייה זו יש בה מן הפריבילגיה. הראייה היא אמנם חובה ומצווה אך היא גם זכות גדולה. הראייה היא קשה. אך חשובה.
והנה, בפוסט בפייסבוק שציטטתי לעיל, טיילה משפחת בבלי בחיפה וראתה. ואף בקשה לא להתעלם, ולהשתמש במצוות השבת אבדה כדי להעלות מודעות לנושא סביבתי. תמונה זו מעלה בעיני את השאלה איך להגדיר אבידה? ומה בינה לבין הפקר? מה בינה לבין סיקול אבנים לרשות הרבים?
המסכות שאמורות להגן עלינו מפני נגיף הקורונה, מסיימות את תפקידן ואז מזהמות את רשות הרבים שלנו. האם מסיכות אלו הן אבודות? האם יש להשיבן? ואם להשיבן, אז איך ולמי? ועל מי האחריות להשיבן?
המסיכות הללו העלו בי גם את השאלה- האם יש דברים אבודים שלא ניתן להשיבם לבעליהם?
מה קורה אם אני רואה את הנשמה או הנפש האבודה של אחותי בדרך? רואה חברה במערכת יחסים אלימה, רואה אחות במקום עבודה פוגעני. אם המצווה היא לא להתעלם, האם זה נכון לנסות להשיב לאחותי את נשמתה? את נפשה? שהרי, זה הוא התפקיד של אלוהים.
ואם אחותי רחוקה ממני, האם עלי לשמור על הנשמה שלה, על הנפש שלה עד שהיא תדרוש אותה?
כי יש מצבים שבהם רק בעלת הנפש האבודה יכולה להשיב את נשמתה אליה. כאשר היא תרים עיניה ותבקש את אלוהיה. ואז אלוהיה תשיב לה את נשמתה.
"פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם" לימדונו חז"ל.
ואני נשארת עם השאלה- מה עלי לעשות עד דרוש אותה?
[1] תודה רבה למפרסמת הפוסט, אסנת בבלי, על האישור לפרסם דברים אלו שכתבה יחד עם משפחתה
