לפעמים, באמצע החיים של אנשים ואומות, קורה פתאום מצב חריג שמגלה, בהבזק אחד נוראי, את התעצומות החבויות בלב ליבם. המשבר כה חמור שמאיר כמו מכת ברק פתאומי את האופי האמתי של כל מי שהוא נוגע בו. משבר כזה הוא הציר המרכזי בפרשת השבוע שלנו - פרשת כי תשא – הפרשה התשיעית לספר שמות. בתחילת הפרשה הכל מתנהל על מי מנוחות: אנו עדים להעברת הספיחים של תורת המשכן מן האל אל עבדו הנאמן, משה. ואז בבת אחת, וללא אזהרה מוקדמת – בא סיפורו של חטא העגל כגל הצונאמי אימתני השוטף את כל מה שבדרכו. בעקבות אותו מעשה נוראי – מתגלים צדדים חדשים, אך לא תמיד נעימים, בכל הדמויות המעורבות. גם עם ישראל וגם אלוהיו נראים לגמרי אחרת. אך המהפך הגדול ביותר חל ללא ספק בדמותו של משה, שנקרא לעמוד על רגליו ולהגן בחירוף נפש על עמו מבפנים ומבחוץ. עד חטא העגל, משה הצטייר כרועה צאן בשירות נאמן לאלוהיו. אך אחרי החטא, הוא מתגלה ברב כח כמנהיג העצמאי בשירות עמו.
השינוי המתגלה בדמות האל הוא אולי המפתיע ביותר. עד פרשת החטא, צור ישראל מצטייר כאב מסור, מחבק, מחנך ביחסיו לעם ישראל. פעם אחרי פעם, השבטים מנסים אותו ואת נציגו משה בקשת רחבה של תלונות, קיטורים ורינונים. עברו רק שלשה ימים מאז חציית ים סוף, וכבר התחילו על צמאונם למים. אחרי ששה שבועות, במדבר סין שוב מבול של תלונות, הפעם על רעבונם. ואז בחורב, שוב רינונין על מים. ובכל פעם, נשמע הספק בקולם: "...היש יהוה בקרבנו אם אין".
משה עצמו אובד עצות בפני הכעס, הרוגז, וחוסר האמונה. אך לא צור ישראל. פעם אחרי פעם, התלונות מתקבלות לא בעלבון, אלא ברוך ובברכה. מים מרים נעשים מתוקים, מן הצור פורצים מעינות מים. לחם נמטר מן השמים, ובשר שליו מכסה את המחנה. האל מפגין את רוחב לבו בשפע. העם מנסה את האל, אך הקדוש ברוך הוא אינו נפגע או נעלב, אלא מקרב את בסוררים בחיבוק אבהי.
ואז בא חטא העגל, ויוצר-הכל הופך את היוצרות שלו. התגובה האלוהית היא כה אימתנית כה מאיימת וכה מלאת כעס ונקם שאפילו חז"ל מתקשים לעכלה: ...וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם ... (שמות, לב:10). שוד ושבר, כל העם לאבדן! ועל זאת תלמוד לומר (ברכות לב, א) : אמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו.
בפרץ של כעס תהומי, נראה שהאל שהתמיד לסנגר על עם ישראל בעת קלקלתו, נהפך לקטגורו הראשי: "וראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא (שמות, לב:9)" הבוז והנתק מתבטאים גם בלשון העקיף שהאל נוקט בו בהתיחסו לעם ישראל. עד חטא העגל, האל תמיד מכנה את עם ישראל – עמי, או כעמו. יש דגש חוזר ונשנה על עצם העובדה שהוא ורק הוא, האל, הוציא את עם ישראל משעבוד. והנה לראשונה, צור ישראל פונה למשה בלשון אחרת: "...לך רד כי שיחת עמךאשר העלית מארץ מיצרים (שם, 7)" לא עמי, אלא עמךמשה. לא העם שאני הוצאתי, אלא העם שאתה הוצאת. נראה כאילו בבת אחת, האל מתנער מעולמם של שבטי ישראל, ומניחם ביד משה באופן בלעדי.
חז"ל מצאו לא מעט אופנים לרכך את כובד המשקל של התגובה האלוהית הנמהרת. אך אין ספק, שהחל מנקודה זו, מופיע פן אחר בדמות האל, האב בשמים יודע לא רק לחבק ולברך, אך גם יודע להתנכר ולהעניש.
באש והעשן שאפפו את חטא העגל, מתגלה פן חדש גם אצל משה. או אולי אפשר להגיד מתגלים מחדש פנים ישנות שנשכחו במרוצת השנים. עד חטא העגל, בכל הקשור למשולש הקדוש - עם ישראל, משה, ואל האבות- משה שימש כעושה דברו המסור של האל, נאמן לכל מוצא פיו. ולעתים קרובות, משה אף בא לפני בוראו לשטח את מר לבו על התנהלות נלוזה של צאן מרעיתו. תמונת סלפי מהירה לפני פרשת העגל היית המגלה משה עומד צמוד צמוד לאלוהיו, יחד בפנותם לעם ישראל.
אך בפרשת כי תשא, רק נשמעות מילות העונש הנוראיות יוצאות מפי האל, ומייד משה אחר מתגלה לעינינו. במקום לקבל את דברי האל בהכנעה, משה יוצא להגנה נועזת על עמו. "ויחל משה את פני יהוה אלוהיו ויאמר למה יהוה יחרה עפך בעמך .... (שם, 11). הוא מעלה טיעונים מכל הבא ליד: מה יגידו הגויים? איך תתנכר להבטחות שניתנו לאבות? איך תפנה עורף לעם שהבאת עד הלום? הלשון הציורי של רבי אבהו מטווה במדויק את המעמד: מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חברו בבגדו ואמר לפניו: רבונו של עולם אין איני מניחך עד שתמחול ותסלח להם. (ברכות דף לב:א)
בנקודה זו, משה משתחרר ממעמדו כשליח בלבד, ונעשה לגורם עצמאי יותר. בלהט האירועים, משה כרועה הצאן מוכן לעמוד חוצץ מול רצונות של בעל העדר עצמו!
אבל לא לטעות! אין ההגנה הנמרצת של משה באה להעיד על כך שמשה נעשה פתאום וותרן או סלחן. אדרבא! ברדתו חזרה מן ההר, משה מפגין מנהיגות עילאית מהולה בכעס שלא יודע גבולות . שבירת הלוחות היא אות לבאות. ניכר שמשה מבחין בחטא הבגידה, אך עוד יותר בהפקרות וחוסר המנהיגות שעמדו מאחורי מעשה העגל. כדי להחזיר את הסדר על כנו והקדושה במקומה, משה לא מהסס לתת את הפקודה הנוראית לקהל נאמניו בקרב הלווים. בהנחיותיו המפורשת, הלווים טובחים בלא פחות משלושת אלפים מן הפורעים: "והרגו איש את אחיו, ואיש את רעהו, ואיש את קרובו (שם, 27). בכדי לשמור על העדר, משה לא מהסס אף להקריב את החלקים האהובים ביותר מצאנו.
אפשר לשאול כמובן – מאין תעצומות הנפש האלה? מאיפה התעוזה לעמוד כמנהיג ומגן בוטח מול האויב מבפנים ומול האל שמעל? יש לא מעט תשובות אפשריות לשאלה זו. אבל נדמה שלא צריכים להרחיק לכת אם מסתכלים על ההיסטוריה האישית של האדם. בתורה מוזכרות לפחות 3 פעמים שמשה מגלה תערובת של כעס ותוקפנות: מול המצרי המכה בעברי, מול העברי המכה בעברי, ומול הרועים שמנסים להשתלט על באר מים בכוח הזרוע. המשותף לכל אלה – הפרות בוטות של תחושת הצדק הבסיסית של משה. בכל אחד מן האירועים, נראה שמשה אינו יודע פחד או מכיר בגבולות כשמדובר באי צדק. אפשר לשער במקרה של חטא העגל, מה שהניע את משה הייתה תחושת הצדק הבסיס שליוותה אותו לאורך כל חייו. אך לעומת התפרצויות הזעם שלו בעבר, משה ידע הפעם למזג את רגש הצדק בקורטוב של מנהיגות.
אם כן, נראה שחטא העגל היא נקודת מפנה ופרשת דרכים בדמותם של משה ואלוהיו. ומה עם צאן עצמם? מה לגבי עם ישראל?
גם כאן, מעשה העגל מגלה פן חדש ומוסתר. עד כה, בכל סיפור יציאת מצריים, נראה עם ישראל כאילו כל הענין הוא כפוי עליהם. הרי, הם לא בחרו במשה, ולא כל כך חיפשו את האל. ייתכן והתמזל מזלם ובני ישראל נבחרו, אך לא הם בחרו לעצמם. מי שואל את הצאן? והנה, שהם סוף סוך חופשיים במדבר סיני, ונראה שמשה ואלוהיו נעלמו להם בהר סיני, קם לעם ישראל רגש חדש – הם מרגישים בחסרונם. בני העם פתאום חפצים במנהיג שיובילם וחפצים באל מוחשי בקרבם. הרגשות הם לא מוכרים ודי מפחידים, והם שהובילו למעשה העגל.
עד לעגל, בני ישראל היו כמאין שפחה, מבלי שהייתה להם דעה בדבר. הם היו צאן, מבלי שישאלו אותם לזהות רועם. מעתה, הם יהפכו משפחה לכלה, יפה אך דעתנית וקשת עורף. "המרד" והבגידה הטמונים ביצירת העגל כביכול נכשלו, אך השינוי הבסיסי במאוויים ובמעמד של עם ישראל השתנה ללא הכר.
בסיכומו של דבר, חטא העגל היה ללא ספק אירוע מכוננן. שלושה נכנסו לפרשה - עם ישראל, משה, וצור ישראל – ושלושה יצאו. אבל אף לא אחד מהם נשאר אותו דבר.
