פרשת השבוע – עקב – היא השלישית בספר דברים. הפרשה מהווה נדבך אחד בסדרה של פרשות, בהן משה מוסר דברי פרידה לעם שהנהיג זה עשרות שנים. בפרשה זו, בדומה לקודמיה, משה מטווה עירבוביה מסקרנת של חוטים הנגזרים מסיפורי יציאת מצרים ותלאות הדרך, מן הרקע האינטימי של יחסי בורא עולם ועמו, ומדברי עידוד ואזהרה לעם העומד לפלוש לארץ המובטחת. ביחס להיסטוריה, משה מעביר מחוויתו האישית אירועי הדרך- כמו חציית הים, חורב, ובני קורח, אך מעבד ומציב אותם מחדש כסדרת אירועים מכוננים שתוכננו לחנך את עם ישראל בנוגע למקומו האמיתי בעולם – לטוב ולרע.
ניכר בכל שמשה חרד לעתיד העם וער לחששות הכבדים הרובצים על לבם. הרי בני ישראל עומדים לפלוש לארץ לא נודעת, השורצת בעמים עוינים. אמנם הארץ נראית פורייה ומבטיחה, אך האם יכלו השבטים לכבוש אותה בשלום? הוא שומע את הרינונים והספקות כגון "...מי יתיצב בפני בני ענק". (דברים, ט:2) לכן, משה מתאמץ בניסים ומופתים להראות ששומר ישראל ידאג לעתיד עמו. מילות סיום של הפרשה מסכמות היטב ניסיון זה :
...ֹ וְהוֹרִישׁ יְהוָה אֶת-כָּל-הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, מִלִּפְנֵיכֶם; וִירִשְׁתֶּם גּוֹיִם, גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִכֶּם. כָּל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ--לָכֶם יִהְיֶה: מִן-הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן-הַנָּהָר נְהַר-פְּרָת, וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן--יִהְיֶה, גְּבֻלְכֶם. לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ, בִּפְנֵיכֶם: פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ (דברים, יב:23-25)
משה גם אינו חוסך מתיאור כל הברכות שהקדוש ברוך הוא ירעיף על נאמניו. תחילת הפרשה מדגישה את הפן של פוריות ופריון. אך במהרה, משה עובר לתיאור הפירות העצים והשדות. מקומם של אושר פיזי גם אינו נעדר, משמן ויין עד לכסף וזהב ממש.
אמנם משה עומל רבות להפיג את חששות העם ולצייר להם עתיד וורוד. אך בו בעת, ברור שבפני משה עצמו עומד חשש קיומי עוד יותר גדול - האם העם יבין את המקור האמיתי של כל האושר והברכה הזאת. משה מודע לכך שבני השבט זכו לאורך שנים בתמיכה ודאגה קיומית מתמדת מצד הבורא. המן, המים, כל צרכי הקיום היום-יומי באו מתוך נדיבותו של אלוהי ישראל. לעתים, יחס זה של נתינה מתמדת יכול לעודד תחושה של זכאות (או entitlement) ההשגחה לאחר יציאת מצרים, שהעם עלול לאמץ עמדה שמגיע להם ובגדול, ובלי קשר למעשיהם.
בכדי למגר תפיסה זו של זכאות, משה פועל בשני מישורים בפרשת עקב. במישור הראשון, הוא מציב קריאה מחודשת ואולי פחות מחמיאה של היחסים בין האל לבין בני ישראל. בפרשת עקב, הוא מבהיר פעם אחרי פעם את האכזבות שבני ישראל הסבו לאל האבות- חטא העגל, המרד של בני קורח, וכדומה. הוא מדגיש את הנסיוניות העילאיים למנוע מן הקדוש ברוך הוא להשמיד את העם כליל. התיאורים הללו אינם באים לפאר את מעמדו של משה אלא להדגיש כמה קרוב העם עמד לקיצו. המסר לקהל היה ברור: אולי "היה מגיע" פעם לאבות האומה, אבל הבגידות שלכם שברו את הבטחות בדיוק באותו אופן שמשה שבר את הלוחות. לעם הזה, לדור הזה שחזה בכשלים הרבים לא מגיע יותר לא בזכותם ולא בזכות האבות.
כאן אנו עדים למישור השני של ניסיון משה למגר את יוהרת הזכאות – תורת השכר והעונש. מעתה, משה קובע מפי הגבורה, הזכאות – ככל שהיא קיימת- אינה עוברת בירושה אלא בעבודה עצמית. בארץ ישראל, הכללים עומדים להשתנות: אם תפעלו לפי הכללים, תהיו זכאים לברכה, ואם לאו- תזכו לקללה. כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם: אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק (דברים יא:י). בארץ ישראל, הכל בשיתוף פעולה עם בורא עולם. גם אם תזרעו, לא תראו פירות אלה בברכת האל. ורק אם תשרתו את האל, תראו ברכה.
כאות לשינוי התפיסה הזאת, הציווי שבפרשה נכלל בברכת המזון. המסר הטמון הוא שהאוכל בפיך לא בא מעמלך הפיזי בלבד, אלא בראש וראשונה מעמלך המוסרי.
יש לציין שבעת הקמת מדינת ישראל, חלק מן הציונים הראשונים גם נלחמו ביוהרת הזכאות. הם ראו צורך להדגיש את השורשים של קיומנו בעשייה עצמית. ביאליק ביטא את זה היטב בשיר העבודה: מִי יַצִּילֵנוּ מֵרָעָב? מִי יַאֲכִילֵנוּ לֶחֶם רַב? וּמִי יַשְׁקֵנוּ כּוֹס חָלָב? לְמִי תּוֹדָה, לְמִי בְּרָכָה? לָעֲבוֹדָה וְלַמְּלָאכָה! אך למצער, ביאליק פספס את המסר של משה בפרשת עקב. העבודה חשובה אך לא מספיקה. צריך להיות מודע בכל מה שמעבר לה. רק אז נהיה באמת זכאים.