שבת זכור, פרשת תצווה: ציווי, ציות, הקרבה וקירבה
השבת היא שבת "זכור", השבת שלפני חג הפורים, המייצרת את ההקשר ההיסטורי הרחב של האיבה בין המן האגגי לבין העם היהודי. מפטיר "זכור" (דברים כ"ה י"ז-י"ט) מצווה לא לשכוח את אשר עשה לנו עמלק "בדרך בצאתכם ממצרים". ההפטרה מביאה אותנו אל מלחמת שאול בעמלק – "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים: עתה לך והכיתה את עמלק" – ואל מחדליו בביצוע ההוראות שקיבל משמואל: שאול והעם חמלו על אגג ועל מיטב הצאן והבקר. החמלה הזו, שאינה חמלה על בני-אדם אלא על המלך הנישא מעל העם ועל החיות שהן בבחינת רכוש, מובילה אל הדחתו של שאול מן המלוכה. על פי המדרש, בזמן שבין הרג העמלקים על ידי חייליו של שאול ובין הרג אגג על-ידי שמואל, הספיק מלך עמלק ליצור המשכיות לזרעו. כך בא המן האגגי אל העולם, וכך יהודי ממלכת אחשוורוש נקלעו לסכנה המתוארת במגילת אסתר.
אלמלא היתה זו שבת זכור, ההפטרה שהיינו קוראים היתה ההפטרה של פרשת תצווה, בספר יחזקאל פרק מ"ג. זו הפטרה שכל עניינה הוא חזון הנביא על הקמת המזבח והמקדש וכן טקס הקדשתם לעבודת האל, עבודה שמתבטאת בפרק זה בקורבנות בלבד:
"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אֵלֶּה חֻקּוֹת הַמִּזְבֵּחַ בְּיוֹם הֵעָשׂוֹתוֹ לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וְלִזְרֹק עָלָיו דָּם: וְנָתַתָּה אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם אֲשֶׁר הֵם מִזֶּרַע צָדוֹק הַקְּרֹבִים אֵלַי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה לְשָׁרְתֵנִי פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת: וְלָקַחְתָּ מִדָּמוֹ... וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי תַּקְרִיב שְׂעִיר עִזִּים תָּמִים לְחַטָּאת... בְּכַלּוֹתְךָ מֵחַטֵּא תַּקְרִיב פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְאַיִל מִן הַצֹּאן תָּמִים: וְהִקְרַבְתָּם לִפְנֵי יְהוָה... שִׁבְעַת יָמִים תַּעֲשֶׂה שְׂעִיר חַטָּאת לַיּוֹם וּפַר בֶּן בָּקָר וְאַיִל מִן הַצֹּאן תְּמִימִים יַעֲשׂוּ: ... וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה."
אלא שזו שבת זכור, וכך נוצר מפגש ספרותי/ליטורגי בין ההפטרה שנקרא להפטרה שלא נקרא, בין "יַעֲשׂוּ הַכֹּהֲנִים עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת עוֹלוֹתֵיכֶם וְאֶת שַׁלְמֵיכֶם וְרָצִאתִי אֶתְכֶם" של יחזקאל לבין "החפץ לה' בעלות וזבחים כשמע בקול ה'? הנה שמע מזבח טוב, להקשיב – מחלב אילים!" של שמואל, דברי התוכחה שלו אל שאול. דברים אלו של שמואל הפכו בתנועתנו לסיסמת ההתרחקות מן הקורבנות ומן התפילות המסורתיות להשבתם.
יחזקאל, היושב בבבל וכמהה אל חידוש ימי העם כקדם, מדמיין את העתיד המיוחל כמציאות שבה הכל מתפקד "על פי הספר" וגם עבודת הקורבנות מושבת על כנה כסמל של עולם מושלם. שמואל, לעומתו, חי את חיי הריבונות הישראלית, הממלכה והמלך המתמודדים עם אתגרי העולם והעם. שמואל אינו מתנגד לעצם עבודת הקורבנות, אך הוא דורש שהקורבן יבוא במקרים ובמספרים הראויים לו, ולא כתחליף לקיום הציווי האלוהי עצמו, בין אדם לחברו ובין אדם למקום.
אך יש להודות על האמת הפשוטה, האמת שבפשט הכתובים: השמיעה וההקשבה שמבקש שמואל אינן השמיעה וההקשבה שאנו מבקשים. שמואל רצה קיום מלא ומוחלט של הצו האלוהי "לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר" (שמואל א' ט"ו ג'). לא על אגג היה צריך שאול לחמול, לא על הצאן והבקר היה צריך העם לחוס, לא על אי-מילוי הציווי היה צריך שמואל לכעוס – הנביא, המלך והעם היו צריכים להתקומם יחד נגד ההוראה להמית את העמלקים!
זה לא קרה. זו הביקורת שלנו. הלוואי שנשמע אותה במציאות של ימינו.
נחזור אל הכתוב.
דבריו של שמואל נוגעים בשאול, הוא מבין שטעה: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם: וְעַתָּה שָׂא נָ
א אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה'" (שם כ"ד-כ"ה). אך שמואל מסרב. דרישות העם אינן תמיד המקור להחלטה הנכונה, יראה מפני העם לא תוביל את המנהיג לבחור נכון. גם בממלכה יש לעם יכולת להשפיע (לא רק בדמוקרטיה), וגם בממלכה העם לא תמיד בוחר
נכון (גם בדמוקרטיה). מנהיג צריך לחשוב יותר עמוק ויותר רחוק מהעם, גם ובעיקר בעתות משבר. מנהיג הירא את העם אינו מנהיג, הוא מונהג. ולפיכך תועבר המלוכה "לרעך הטוב ממך".
שבת "זכור" מכינה אותנו לחג הפורים. כשנקרא במגילה נשמע כיצד אסתר ומרדכי מבססים את זכר הניצחון על המן, את החג שהם קובעים באיגרת השנית שבפרק ט' במגילה, לא על הוספת יום של הקרבת קורבנות על המזבח אלא על חגיגה מסוג חדש: "ועשה אותו יום משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". הם יוצרים דרך חדשה לחגוג אירוע בתולדות העם, דרך שיכולה להתפרש כמדרש על דברי שמואל אל שאול "הנה שמע מזבח טוב, להקשיב – מחלב אילים": אוזניים פקוחות ולב מאזין איש לקולו של רעהו ולאביונים אשר סביבו. פורים, החג המהווה את חציית הסף מן הקורבנות אל העשייה החברתית כפולחן, מאפשר לנו לחוות את העלאת הקורבן לא על המזבח אלא על סף ביתם וכפות ידיהם של בנות ובני אדם אחרים, בהתקרבות אל הזולת ולא בקורבן על המזבח.
