י וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים: אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ. יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב. יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית. יג וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב. יד וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם. טו בְּטַבְּעֹת, הָאָרֹן, יִהְיוּ, הַבַּדִּים: לֹא יָסֻרוּ, מִמֶּנּוּ. טז וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן--אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ. (שמות כ"ה 10- 16)
ארון הברית או ארון העדות, אשר בתוכו יש להניח את התורה הוא חלק מבניית המשכן עליה אנו מצווים בפרשת תרומה. אחד ממצוות לא תעשה המצויות בפרשתנו היא "לא יסרו ממנו". איסור להסיר את הבדים, כלומר המוטות, המשמשים לנשיאת הארון בעת מסעות בני ישראל. בעל ספר החינוך מציין כי מדובר במצווה שנהוגה לדורות. גם לאחר בניין בית המקדש בתקופה שבה הארון לא נישא במסעות.
התמונה המצטיירת אם כן היא של ארון אשר נוצקו אליו טבעות זהב ובתוך אותן טבעות יושבים דרך קבע מוטות ארוכים המשמשים לנשיאת הארון. הסיבה לאיסור הסרת הבדים עשוייה להיות מעין תקנה לשעת חירום- בזמן מסעות בני ישראל במדבר או בזמן מלחמה שבה היה נלקח הארון להילחם יחד עם בני ישראל גם לאחר הכניסה לארץ, יש צורך באפשרות לתזוזה מהירה שלו. היו גם שבקשו להגן על כבודה של התורה המצויה בתוך הארון. שאין זה ראוי להתמהמה עם נשיאת הארון.
פרק מעניין על היחס שבין בדי הארון לבין הפרוכת מתגלה לנו בתוספתא מסכת יומא:
שְׁנֵי בַדֵּי אָרוֹן הָיוּ יוֹצְאִין מִן הָאָרוֹן עַד שֶׁמַּגִּיעִין לַפָּרֹכֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: (דִּבְרֵי הַיָּמִים ב ה,ט) "וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים". יָכוֹל שֶׁקָּרְעוּ אֶת הַפָּרֹכֶת? תִּלְמֹד לוֹמַר "וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה". יָכוֹל לֹא הָיוּ נִרְאִין מִתּוֹכָהּ? תִּלְמֹד לוֹמַר: "וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הָאָרוֹן עַל פְּנֵי הַדְּבִיר". אֱמֹר מֵעַתָּה, הֶאֱרִיכוּ, הֶאֱרִיכוּ הַבַּדִּים וְהִגִּיעוּ לַפָּרֹכֶת, וְדָחֲקוּ אֶת הַפָּרֹכֶת וְהָיוּ נִרְאִין מִתּוֹכָהּ. וַעֲלֵיהֶם מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה: (שִׁיר הַשִּׁירִים א,יג) "צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי, בֵּין שָׁדַי יָלִין."
(תוספתא מסכת יומא פרק ב' הלכה ט"ו)
תפקיד הפרוכת הוא להבדיל בין הקדש (כל כלי עבודת המשכן) לבין קדש הקדשים (הארון) המצויים במשכן. ומתאר לנו הדרשן כאן, תוך השוואה לפסוקי חנוכת מקדש שלמה בספר דברי הימים, את בליטת מוטות נשיאת הארון ומדמה את המראה לשדי אישה.
דימויים אירוטיים לתיאור התורה אינם זרים לנו כלל בספרות חז"ל . דוגמא מפורסמת לכך היא דרשתו של ר' שמואל בר נחמני לפסוק "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד" (משלי ח' 19). בדוגמא זו יש אף התייחסות לשדי האישה באופן ספציפי: " "דדיה ירווך בכל עת" למה נמשלו דברי תורה כדד? מה דד זה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו חלב, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהן מוצא בהן טעם" (בבלי עירובין נ"ד ב')
שרה פרידלנד בן- ארזה דורשת בעקבות מדרשו של ר' שמואל בר נחמני: "אמרתי אני: זה שאמר הכתוב 'כאח לי יונק שדי אמי' (שיר השירים ח, א)- אלו דדיה של תורה. שכך דרש ר' שמואל בר נחמני 'דדיה ירוך בכל עת' (משלי ה, י"ט)- נמשלו דברי תורה כדד. ושני דדים לתורה- דד לאחי ודד לי, דד לאנשים ודד לנשים." (דרשוני- מדרשי נשים, בעריכת תמר ביאלה ונחמה ויגרטן-מינץ, הוצאת משכל 2009)
הדרשנית מציעה לנו לראות בדימוי האירוטי לתורה הזדמנות לפרשנות נשית וגברית לתורה שיכולות להתקיים יחד, זו לצד זו. עוד היא מציעה, בעקבות דרשתו של ר' שמואל בר נחמני להדגיש את ההיבט האמהי של תזונה בשדי האישה ולא את ההיבט האירוטי.
חשוב לי להניח את דרשתה של פרידלנד בן-ארזה כהנחת יסוד בבואנו לקרוא שוב אץ הדרשה בתוספתא יומא, שבה, כך נראה לי, ניתן לקרוא ארוטיקה כפולה. התורה המצויה בתוך ארון העדות, בתוך קודש הקודשים, מכוסה פעמיים. פעם על ידי הארון ופעם על ידי הפרוכת. ספר התורה שאנו מכירות גם הוא כזה; בכל הוצאת ספר תורה אנו מוציאות את תורתנו אל כיכר השוק, חושפות אותה למבטים נוקבים, מפשיטות אותה, מפשקות את רגליה וקוראות בה. עושות בה כבשלנו.
דברים אלו לא נועדו לנזוף בנו כעם דורש ודרשני, אלא לעצור לרגע ולתהות על הפיכת התורה לאוביקט שמדברים עליו בלשון אישה. ומה המשמעות העמוקה של הדבר. בעיני, כל הטרמינולוגיה הזו מתארת מחד גיסא יחס לנשים שהתקיים ומתקיים עודנו. מאידך גיסא, שימוש בלשון זו גם מאפשרת ליחס הזה להמשיך להתקיים. שהרי גם אם נבחר לעשות שימוש בדימוי שדי האישה בהיבט האמהי המזין, הרי שסוגיית גילוי וכיסוי שדי האישה בעת הנקה במרחב הציבורי אף היא מוקד להפעלת שליטה על גוף האישה.
שליטה בנשים (ובתורה- ובכלל בכתבי קודש) נעשית על ידי גילוי והסתרה. בעלי הגמוניה הם אלו המקבלים החלטות כמה מהתורה (או האישה) לחשוף ומתי.
בעל ההלכה המדמיין לו את שדי האישה המחכות לו מאחורי הפרוכת בקודש הקודשים (בו הוא מעולם לא היה) מפנטז פנטזיה מינית שיש בה כדי לאפשר תפיסות מיניות לא מציאותיות, כמו שעושה הפורנו בימינו.
יש בכיסוי ובהסתרה זו שיעור חשוב עבורנו; עלינו לנהוג במצוות לא תעשה זאת גם בימינו. כשאין מקדש. עלינו לקרוא מצווה זו בשיתוף השם ולשים במקום ארון העדות או ארון הברית המקראי את ארונות העדות המודרניים. את הארון הלהטב"קי, את ארונות ה me tooעל כל גווניהם, הארונות אשר בהם מסתתר/ת כל מי שמעדיפה למות מאשר להרגיש בושה.
עלינו לזכור לא להסיר את הבדים מארונות אלו. שכן אם נסיר את הבדים, יהפכו אלו לארונות קבורה.
הארון צריך להיות במצב לנשיאה בכל רגע. וגם הציווי עלינו הוא להיות נכונים לשאת את הארונות הללו תמיד. משמעות נשיאת ארונות עדות היא הקשבה לסיפורים הכואבים של הזולת ולהיות איתןם שם. עדים ועדות לכאב. משמעות נשיאת ארון הברית היא כריתת ברית אנושית, עם כל באות ובאי עולם- את/ה לא לבד. אני מאמינ/ה לך. מסעות הכומתה שלנו כעם, כאומה, כרקמה אנושית, הם מסעות של נשיאת אלונקות/ארונות אלו עם השוהים והשוהות בתוכם. עד שהם ימצאו את הדרך החוצה, עד שנצליח לעזור להםן לחצוב את המפתח עד שנצליח להפגיש כפות ידיים אל המנעול. עד אז נישא איתןם את ארונםן. עד אז ישאו עמנו את ארוננו.
